זאת נעמי

חודש תמוז הוא החודש של נעמי שמר.

המשוררת, המלחינה, הפזמונאית הענקית הזאת נולדה בי"ז בתמוז ונפטרה בז' בתמוז - אותו חודש שעצוב למות בו, דווקא כשהאפרסקים בשפע וכל הפרי צוחק בסל.

אפשר להתגעגע למישהו שלא הכרת, ואני מתגעגעת לנעמי שמר. שומעת שירים שלה ומתגעגעת, רואה סרטונים שלה ומתגעגעת, מזמזמת מנגינות שלה ומתגעגעת. מתגעגעת לנוכחות הציבורית העשירה שהיא השרתה עלינו.

כמה לב וכמה אהבה היו בה, בנעמי שמר: אהבה לאדם, לארץ, למדינה ולעם. אהבה למוזיקה, לצלילים, למילים.

אהבה לתנ"ך ולמורשת, אהבה ליצירה, לחלומות ולהגשמתם. ובכל מקום שבו זרעה את זרעי אהבתה, צמח לו דקל שפל צמרת של מילים וצלילים, שממשיך להזין את חיינו ועולמנו ומפיח בהם משמעות ורוח בכל פעם מחדש.

עולמה העשיר של נעמי שמר לא בא לידי ביטוי רק בשירים שלה, אלא גם בראיונות.

"מצד אחד אנחנו אומרים שהכל זורם ונמשך ומשתנה, ומצד שני יש משהו שנגמר", אמרה פעם בסרט "בורות המים". "לפי דעתי, המנוע שדחף את כל העסק הזה קדימה היה ההרגשה שאנחנו חלק משיבת ציון, חלק מנהר גדול שזורם. ברגע שאתה לא חלק מהנהר, אז שום דבר לא זורם ואז החיים של כל פרט ופרט יכולים להיות נורא יפים ושלמים, אבל הזרימה איננה באמת". נעמי שמר היא כמו קדירה - יש דברים שהתבשלו אצלה כל כך הרבה זמן, ובסוף היא ביטאה אותם כמו שרק היא יודעת. "לקח לי כמה שנים להבין מה קרה", אמרה בהקשר לביקורת שנשמעה כלפיה מכיוונו של עמוס עוז על השיר "ירושלים של זהב", ש"מדיר" את הערבים, "כי פתאום דברים שהיו מוסכמים, עמדו בסימן שאלה; פתאום זו לא הארץ שלי, פתאום זו נחלת זרים".

בקול רך, בחיוך נעים ובמילים חדות כתער היא ציירה את אתגרי חיינו, שמטלטלים אותנו גם היום: איך מקיימים מדינה משגשגת ופורחת עם ציונות בוערת, איך מחנכים את הדור הבא להתיישבות ולארץ ישראל, איך משלבים גשמיות עם רוחניות, איך משלבים בורגנות עם חלוציות, איך מבינים שלא הגענו למנוחה ולנחלה, איך לא מתעייפים למרות הריצה הממושכת ואיך מבינים שגם לדור שלנו יש משימה ציונית - שונה, אבל לא פחות חשובה משל דור המקימים.

מדי פעם אני מהרהרת בה, בנעמי שמר, מה היתה כותבת על המציאות התזזיתית שלנו היום, איך היתה מלחינה אותה, איך היתה יכולה להרים אותנו מעיסוק בבוץ הפוליטי שאיכשהו הפך למהות.

מה היה סודק אותה או מפתיע אותה, ואיך היתה מרימה את ראשו של העם, כמו שהיא ידעה לעשות היטב כל כך.

"חלום זה הדבר הכי מעשי", היא אמרה פעם, ואולי זו צוואתה של נעמי שמר, שנתנה לנו את היכולת לבטא חלומות ולשיר אותם לצד הגשמתם.

18 שנה, והיא עדיין חיה בתוכנו.