שמעתי את קריאתו המחרידה של נתן זהבי ("שיישרף אולפן ערוץ 14 על יושביו") כשהייתי בדרכי להתראיין באולפן הזה. אף שמעולם לא פגשתי את זהבי ולא עשיתי לו - או למישהו אחר - כל רע, אני אחד האנשים שהשדרן הזה משתוקק לראות מתים. לא רק משתוקק בליבו פנימה, אלא ממש מכריז על כך בגאווה ובריש גלי.
יתרה מזאת, הוא עשה זאת ב־4 ביולי, מועד סמלי מאין כמותו, שהרי עבור העם היהודי התאריך הזה אינו רק יום העצמאות האמריקני ויום שחרור החטופים במבצע אנטבה. ב־4 ביולי, בצירוף מקרים מצמרר, התגשמה המשאלה של נתן זהבי - יהודים תמימים נשרפו למוות.
ב־4 ביולי 1941 אלפי יהודים הוכנסו בכוח אל בית הכנסת המרכזי בריגה הכבושה בידי הנאצים. הדלתות נסגרו, והבניין שהוצת נשרף על יושביו, ממש כמו בחזון של נתן זהבי. שריפת היהודים בריגה סימנה את תחילת הסוף של היהודים בלטביה וביתר שטחי הכיבוש הנאצי באירופה, אבל היא לא היתה מעשה שטן יחיד שביצעו הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים בבני עמנו.
איני מסוגל להבין כיצד מסוגל יהודי לאחל גורל דומה עבור אחיו, שכל חטאם בהשתייכות הרעיונית למחנה הימין ובהחזקה בדעות שונות מאלה של זהבי. איני יודע לאילו תהומות של שטנה ורוע טהור צריך לרדת אדם, כדי להעלות על דעתו החולנית משאלה שכזו. אולם אני יודע דבר אחר: השתיקה שהשתררה במחנה הפוליטי של זהבי אחרי דבריו המזוויעים, מעידה שהמחלה אינה רק נחלתו. היא מזמן פשתה בחוגים הרעיוניים שהוא משתייך אליהם.
באמת ובתמים ציפיתי שהקריאה של זהבי לרצח תעורר התנערות וגינוי מקיר לקיר, במיוחד לאור העובדה שלא נאמרה על ידיו בעידנא דריתחא או כהחלקת לשון, אלא פורסמה ברבים לפחות פעמיים. בכל זאת, גם בישראל ידועת המחלוקות והריבים, המשאלה לראות יריב פוליטי עולה בלהבות היא עליית מדרגה וסימן מסוכן של ירידה מפסי הנורמליות. במקרה כזה, התנערות וגינוי הם המינימום שמצופה מכל חברה מוסרית תקינה, אבל למחנה הפוליטי של נתן זהבי, ככל הנראה, כללי מוסר משלו:
מובילי דעה מן השמאל העמידו פנים שלא שמעו את דבריו; בעלי טורים צדקניים, אלה שצולבים חברי כנסת מהימין על כל מילה לא מנומסת, עשו את עצמם עיוורים וחירשים; אך מעל כולם הגדילו לעשות הפוליטיקאים ממפלגות השמאל, שנזעקים ונרעשים מכל בדל של אלימות מילולית - אלא אם היא מגיעה מקרבם ומאנשי שלומם. בעצם, לגביהם השתיקה פחות מפתיעה. אם הם בעצמם מדביקים לימין כינויי גנאי חביבים, כמו "כוחות האופל" או "מכונת רעל", כיצד ומדוע יגנו את זהבי?
הייתי קורא לשתיקת השמאל "שתיקת הכבשים", אילו היתה נעוצה בפחד. אך אנשי השמאל לא מפחדים מנתן זהבי או מדומיו הרבים, שנוהגים להטיח ביריבים רעיוניים קללות נלוזות ביותר. שתיקתם היא סימן להסכמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו