אז אומרים לנו שזאת "עוד" מערכת בחירות. שהכל "תקוע" מבחינה פוליטית ושאי אפשר לצאת מהפלונטר, ובכלל, מה יכול להיות אחרת הפעם? אך האמת הפוכה. אירעו השנה שינויים פוליטיים דרמטיים, שישפיעו על הבחירות הקרובות ועל תוצאותיהן.
ראשית, מיקומן הפוליטי של המפלגות הערביות. מאז הקמתן של מפלגות ערביות שאינן ציוניות (ולימים אנטי־ציוניות), הן מעולם לא לקחו חלק בקואליציה. גם ממשלת רבין, שאחד הזיכרונות המשמעותיים ממנה הוא ההישענות על קולות חברי הכנסת הערבים, לאחר פרישת ש"ס מהממשלה, בעת אישור הסכמי אוסלו ב' - לא הקימה קואליציה כזאת. יתרה מכך, המפלגות הערביות שמהן קיבלה תמיכה חיצונית בזמנו - היו מד"ע וחד"ש. בראש מד"ע עמד ח"כ דראוושה שפרש מהמערך, וגם חד"ש הקומוניסטית דאז לא היתה בדיוק מפלגה לאומנית פלשתינית. ועדיין, המהלך ספג ביקורת. וכן, כשבבחירות 2019 במועד ב' גנץ ורביעיית ראשי כחול לבן שקלו להקים ממשלת מיעוט בתמיכת חיצונית של הרשימה המשותפת, הדבר ירד במהרה מן הפרק.
בממשלה היוצאת, לעומת זאת, הוכשרה לראשונה שותפות פוליטית מלאה עם רע"מ ועם המשותפת. הצ'ק הפתוח ששלח לפיד למנסור עבאס ולאחמד טיבי לא נועד לייצב את ימיו האחרונים של בנט כראש הממשלה, אלא כדי לייצר תשתית פוליטית חדשה לגוש השמאל עבור השנים הבאות. מעתה הוא מחזיק בתוספת קבועה של 15-10 מנדטים, שייקחו חלק בכל קואליציה עתידית שלו.
שנית, אירוע ימינה חיסל את הדימוי התמים של מפלגות לשון מאזניים. מעולם לא היתה מפלגה שסימנה עצמה כמפלגת קיצון בצד אחד של המפה הפוליטית, ולאחר הבחירות עברה באופן מלא לצידה האחר. אמנם כבר ראינו מעשי הבל שבהם מפלגות כאלה הובילו להפלתן של ממשלות ימין, בגלל התעקשות משיחית על עקרונות לכאורה ימניים יותר, אבל מפלגת ימין שמסייעת להקמת ממשלת הגוש השמאלי הנגדי, ועוד עומדת בראשו?
המשבר האידיאולוגי והפוליטי הזה, במובנים רבים, מחליש מעתה והלאה את מעמדן של מפלגות המתיימרות להיות לשון מאזניים, וחושף את ערוותן של מפלגות "שאינן פוסלות אף אחד" - אלו הן, לבסוף, מפלגות שמשרתות רק צד אחד. בארבע הפעמים האחרונות הן לקחו מנדטים מבוחרי ימין והעבירו אותם לגוש השמאל (ישראל ביתנו, ימינה ותקווה חדשה). לכן, בבחירות הקרובות כל מפלגה "בלתי מזוהה" כזאת, ישנה, חדשה או מתחדשת, תתקשה לשחזר את הטריק ולתעתע שוב בבוחרים.
כל זה מוביל לנקודה השלישית והאחרונה: התהוותה של מערכת בחירות דו־קוטבית מובהקת. בארבע מערכות הבחירות האחרונות התמיכה במפלגות השמאל קטנה. מ־45 מנדטים במועד א' בבחירות 2019 ל־38 מנדטים בכנסת היוצאת. אך אף על פי שהשמאל נחלש ממועד למועד, הוא הצליח לייצר קוניונקטורה פוליטית חדשה שהובילה, לבסוף, את לפיד לראשות הממשלה. כלומר, ההצבעה האידיאולוגית לשמאל הצטמצמה - אבל הגוש גדל. אבסורד.
המערכת הפוליטית הישראלית, חרף ריבוי המפלגות שבה, הפכה לראשונה דו־גושית, קוטבית ודיכוטומית. זו לא טענה ערכית בעד או נגד אחדות, זו גם לא טענה פוליטית בלבד. זו עובדה מתמטית. אין עוד מפלגות לשון מאזניים, וכל מפלגה שייכת רק לאחד מן הגושים. לכל צד יש רק אפשרות אחת לסכום את המנדטים למספר המיוחל: 61. כל מנדט שייגרע מגוש אחד, יעבור אוטומטית למשנהו.
במבנה החדש הזה הבחירה היא בין ממשלת ימין בראשות נתניהו עם הליכוד, הציונות הדתית והמפלגות החרדיות לבין ממשלת שמאל בראשות לפיד עם יש עתיד ושלל המפלגות שבין ימינה ועד מרצ, רע"מ והמשותפת. הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית תתנסה לראשונה בחוויה הדומה לשיטה רובית דו־מפלגתית. אנחנו נכנסים למערכה של משחק סכום אפס בין־גושי, וככזה, הוא יסתיים בהכרעה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו