נבחרת הנוער של ישראל - הרבה מעבר לכדורגל

עדיין לא נרגעתי מהמשחק של נבחרת ישראל לנוער בגמר אליפות אירופה, ואפילו עכשיו, בזמן כתיבת הטור, עוברת בי צמרמורת.

אני מבין קטן מאוד בכדורגל. לפני כמה שנים קיבלתי הוראה מהבנים שלי לאהוד קבוצה מסוימת שאת שמה לא אציין (רמז: אצלנו לא מכניסים הביתה בננות), וגם על מיקומה של זו בטבלה אני יודע לספר בקירוב גס בלבד.

אבל ביום שישי ישבתי מול המסך והתרגשתי כמו ילד, כי זה היה הרבה יותר מכדורגל. הבנים היו מאוכזבים מההפסד, ואני מקווה שבעוד כמה שורות הם יבינו למה אבא ישב לאחר שריקת הסיום ומלמל לעצמו "איזה ניצחון".

אדם שנמצא על הדבר שלו, זה מחזה שמטיל עלי כישוף וזה בדיוק מה שראיתי במשחק.

חבורה של ילדים ישראלים שנמצאים כל אחד בדיוק על הדבר שלו, המאמן ועוזריו שנמצאים על הדבר שלהם - ומה שנותר לי זה רק לנסות להסביר לקוראים מה אני רוצה מהם, ומה לעזאזל הפירוש של "על הדבר שלו".

לינוי אשרם על הדבר שלה, שחר חסון לגמרי על הדבר שלו, אבל לא צריך להיות סלבריטי בשביל להיות שם. כל אחד בתחומו מכיר את האנשים האלה: האברך ההוא מהישיבה, המ"מ מהסדיר, הקוסמטיקאית שלא תוותרי עליה לעולם. בן אדם שעוסק במלאכה שכאילו נולד בשבילה, ששריריו מכירים את התנועה מאליהם. האנשים האלה מרוכזים, שקטים, וכל אחד מהם בהרמוניה עם הקסם שלו.

אני לא רוצה להזכיר שמות כי תכלס התאהבתי בכולם שם, אבל בכל זאת אציין שניים, לצורך הדוגמה.

מי שראה את ההתנהלות של אופיר חיים, מאמן הנבחרת, מבין אותי. מי שראה את אוסקר גלוך נוגע בכדור ודוהר איתו דרך ההגנה של הוויקינגים מאנגליה, מבין מה זה ילד שנמצא על הדבר שלו.

אבל הכישרון לא מספיק. כשהוא בא לבד הוא לא שווה כלום, ואני יודע בוודאות ששחקני נבחרת הנוער של ישראל עבדו קשה מאוד בשביל להגיע להישג המשוגע הזה, גמר אליפות אירופה. אני יודע את זה כי הם הגיעו מוכנים. "מוכנים" במובן העמוק של המילה. השקט, האחריות, החוסן הנפשי, המשחק הקבוצתי.

הדקות הכי יפות שלהם במשחק היו לאחר שחטפו את שער השוויון.

קמו והמשיכו לעבוד כאילו כלום, ואני רק חשבתי על ההורים הנהדרים שגידלו אצלם בבית כאלה אריות.

אני מקווה שילדיי יביטו בילדים שהתרוצצו על הדשא בשבוע שעבר, ושאלה יהיו עבורם מודל לחיקוי. לחפש את הדבר שלך ולהתחיל לעבוד. ללמוד בחריצות, להתאמן, לחתור למצוינות, להתאמן עוד, להצליח במבחנים, להשיג ציונים גבוהים. להיות תחרותי, להיות הכי טוב.

בציוצי השחקנים שלאחר ההפסד הם מתנצלים שאכזבו אותנו. באופן טבעי, וללא הסבר מיותר, הם מרגישים שהם חלק ממשהו גדול יותר, שהם חייבים לי משהו. הדברים נאמרים ברגילות, כאילו זה מובן מאליו. אולי אני סתם מזדקן, אבל זה כל כך מרגש.

תודה רבה לאופיר חיים ולצוות המקצועי, תודה למחלקות הנוער של הקבוצות וחיבוק מועך עצמות לכולכם, ילדים נהדרים.

תבורכו. אתם גאווה ואתם סמל.