סרטוני נידה: הפוליטיקה של משטור האישה

דמיינו שיחה שמתנהלת בין גיא זו־ארץ לעומרי כספי בפודקאסט הפופולרי של השני.

זו־ארץ: "מאז שהתחלתי להקפיד על הפסקת הוצאת זרע לבטלה אני במקום אחר. השליטה העצמית, הבגרות, השלמות, ממש מקפצה של עשר קומות ברמת האחריות שאני מסוגל לקבל על עצמי. מאז אותו רגע אני אדם אחר".

כספי: "מה אתה בעצם אומר לנו - הפסקת...?".

זו־ארץ: "לחלוטין. שפיכת זרע לבטלה היא תאווה אסורה. דרך אגב – גם ביחסי מין. אני כבר לא שם. לא קל, אבל מומלץ".

כספי: "אתה הרי תקופות ארוכות בלי בת הזוג, מנחה את 'הישרדות', לא פשוט בכלל".

זו־ארץ: "תקשיב, עומרי, ההרגלים הישנים ואני כבר לא. כשמבינים מה זו השחתת זרע - לא מסוגלים לזה. פשוט לא מסוגלים".

אל דאגה - שיחה שכזו לא תהיה בשום פודקאסט ולא בשום קמפיין התחזקות דתי. האטרף היהודי על התקרבות לדת, על התיידדות עימה, על היכרות אותה (וגם בעולם הנוצרי והמוסלמי) מתבטא ב־99% במשטור האישה. הגבר תמיד מחוץ לשיח הזה. זו האישה שתמיד ניתן לדון בה במרחב הציבורי, כמו היתה הלווייתן הלבן בסרטי נשיונל גיאוגרפיק: להציגה בציבור, להבהיר מה טוב לה, מה ראוי לה, מה נכון שתעשה, ממה נכון שתימנע, אילו אורחות חיים עליה לאמץ, ובעיקר אילו לא - בלבוש, במסלולי הלימוד, בצבא, והנה - גם במיניות.

לא - זו לא המצאה ישראלית. גם בצרפת, אל מול החקיקה המרתיחה את המוסלמים לאסור כיסוי פנים של נשים במקומות ציבור, קיימים שפע של סרטונים שבהם נשים דתיות מבהירות עד כמה הבורקה "משחררת אותי" ו"מאפשרת לי להיות מה שאני ומי שאני", וכי "מרגע שאני בתוכה - אני סוף־סוף אני".

בבריטניה כוכבת רשת מוסלמית, שהיתה בעברה חוקרת ביולוגיה, הבהירה בסרטון שהפך ויראלי: "מרגע שהחלטתי להתמסר רק לאימהות ולדת - חשתי שחרור אולטימטיבי". והדוגמאות אינסופיות.

האם מקרי שלא נשמעה פוליטיקאית בכירה (או זוטרה) שהבהירה כי את ההתיידדות עם היהדות טוב יהיה לעשות באופנים מעמיקים ובראשיתיים יותר? שלא תובעים הוזלה ושטחיות ומנרמלים את הדיון הציבורי באורחות חיים של נשים? נראה שלא.

וזה גם המכנה המשותף העולה ערב הבחירות. הרי מדוע שוגר אותו סרטון למרחב הציבורי?

לא דיון בפלשתינים או בכלכלה, לא בחינוך או בתחבורה, מעסיק כעת את שחקני הזירה הפוליטית. מבלי שהדבר כלל ייאמר, העיתוי הוא של עיצוב מעמד הנשים. סרטוני הנידה כבר זכו לדאחקות, ירידות ואולי אף לכמה טורים ביקורתיים. אך בסוף מישהו, אולי אף ראש המחנה שהפך מ"לאומי" ל"אמוני", עשוי יהיה לפלוט ש"הם אפילו בזים לשמירת הנידה של נשותינו הטהורות". עמותות אפרת, להבה ושאר שומרי הטוהר הלאומי מעולם לא היו קרובים כל כך למשרד ראש הממשלה.