מערכת הבחירות מגיעה, ואיתה קריאות של שורת פרשני "ימין" המבקשים להזכיר לציבור שנתניהו דווקא לא כזה ימני. אלו שבלעו את ההחרמה של ממשלת ימין על ידי בנט, סער ושקד, וחיו בשלווה עם הקמת ממשלה שכוללת את כל מפלגות השמאל ורע"מ האנטי־ציונית, לא מצליחים לשכוח לנתניהו שב־2009, למשל, לא הקים ממשלת ימין. כי כשמדובר בנתניהו, הם רואים רק את הפרטים הקטנים ושוכחים את כל ההישגים האסטרטגיים, זאת בצד התעלמות מובהקת מהקונטקסט ההיסטורי שבו פעל.
ברמה האסטרטגית נתניהו, שנלחם מלחמת חורמה נגד תוכנית הגרעין האיראנית, שהוביל את ארה"ב ליציאה מההסכם, להחזרת הסנקציות ולהכנסת משמרות המהפכה לרשימת ארגוני הטרור - לא מספיק ימני עבורם. מי שלקח את כלכלת ישראל הקטנה, הריכוזית והסוציאליסטית, והוביל מדיניות קפיטליסטית־ליברלית, בצד קידום פרויקט הגז, כנגד כל מתנגדיו, והפך את ישראל למעצמה כלכלית - הוא לא מספיק ימני.
מי שהוביל שורה של בריתות חדשות באירופה, באפריקה ובאסיה, ומעל לכל ארבעה הסכמי שלום חדשים, שהפכו על פיהם את כל הפרדיגמה הפרו־פלשתינית ששלטה במזה"ת - הוא לא מספיק ימני. וכן, אותו נתניהו שבתקופת כהונתו בעשור האחרון מספר המתיישבים ביו"ש הוכפל ולא פונה גרגיר מאדמת א"י - הוא לא מספיק ימני. לעומת המגה־הישגים הללו הדגישו אותם "ימניים" באוזנינו את האמירה "אבל הוא לא פינה את ח'אן אל־אחמר".
כמו כן, בצד משקל־היתר שניתן לפרטים שוליים, גם דאגו להשכיח את ההקשר ההיסטורי שבו הוא פעל. הרי אי אפשר להבין את הסכם חברון, למשל, מבלי להבין את תקופת הסכמי אוסלו כולה. ולכן, כשנתניהו הכניס את עקרון ההדדיות בעת אשרור הסכם חברון, והוביל למעשה מהלך שמונע את המשך התקדמות הסכמי אוסלו והתהליך המדיני כולו - זוהי החלטה דרמטית. החלטה שעליה אמר לו אביו בנציון נתניהו ז"ל, שלפעמים צריך לדעת לוותר על 2% כדי להשיג 98%.
מתוך תפיסת ההקשר גם צריך לגשת לנאום בר־אילן ב־2009. אלו אינם ימי טראמפ העליזים, וישראל איננה מעצמה כפי שהיא נתפסת כיום. מדובר בתקופת פוסט ממשלת אולמרט, תוכניתו המדינית לפינוי כל יו"ש וחלוקת ירושלים עוד על המפית, אובאמה בבית הלבן ונבואות הצונאמי המדיני בשיאן. בקונטקסט הזה, נתניהו נואם על הזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארצו ועל צורכי הביטחון של ישראל, ובטרמינולוגיה מפולפלת מדבר גם על מדינה מפורזת בתנאים נוקשים, על מנת למנוע ויתורים מדיניים. בטווח הארוך, לא רק שמדינה פלשתינית לא קמה, אלא שנתניהו עיקר את מרכזיות הבעיה הפלשתינית במשך יותר מעשור.
בדומה, ניתן לדון ברפורמות שלא בוצעו במערכת המשפט. גם בממשלה הימנית המלאה שהוקמה ב־2015 היו לפחות עשרה מנדטים של מפלגתו של כחלון, שפעלו כסוכני וטו של שינויים כאלו. הם זכו גם לגיבוי מסוים מצידם של שקד, סער ובני בגין. וכל זאת בצד העובדה שהלך הרוח הציבורי לא היה משוקע בנושאים הללו באותם ימים. מעטים, אם בכלל, עוד הבינו בזמנו את כובד הסוגיה ואת השלכותיה על כל ההיבטים היהודיים והדמוקרטיים של המדינה, כפי שרבים מבינים כיום.
אפשר להמשיך ולהפריך את כל הטרוניות השונות שמנסות לשווא להחליש את "ימניותו" של נתניהו. אבל אולי הגיעה העת לשאול את אלו שאינם מסוגלים להוקיר את השינויים הטקטוניים שהוא חולל כאן והעדיפו בשנה האחרונה לתמוך בממשלה עם רע"מ, מרצ, העבודה ויש עתיד - לגבי ימניותם שלהם עצמם? ועוד מעניין לדעת מתי הם יתנערו מנביאי השקר שכן "ימניים" עבורם, כמו בנט, סער ושקד? האם הם ממתינים להקמת ממשלה עם בל"ד כדי להתעורר משלוותם? ואיך ייתכן שאף מהלך מסוכן שעשתה הממשלה הנוכחית, גדול כקטן, לא חילץ מהם פרומיל מהביקורת "הימנית" שהם משסים בנתניהו במשך שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו