ענף הספרים הגיע לשפל המדרגה

זה שני עשורים שהדיבור בענף הספרים בישראל הוא ש"אנו מנסרים את הענף שאנו יושבים עליו". הכוונה היא לכל הפעולות, שבין שנעשו על ידי העוסקים במלאכה לטובת צבירת הון, ובין שלטובת הישרדות במסגרת תחרות שוק חופשי - כולם ידעו בדיוק לאן הן מובילות, ואת המסלול אל פי תהום עשו בעיניים פקוחות.

כך הגיעו הוצאות הספרים למצב שבו הן לא מתקיימות ממכירת ספרים, כפי שמתבקש ממהותן. ליתר דיוק, הן לא מרוויחות ממכירת הספרים החדשים שהן מוציאות לאור. הן כן מתקיימות מה"באקליסט" - אותם ספרים בקטלוג שכל דור ירכוש תמיד לילדי בתי הספר, או מהסופרים הידועים והיקרים להן כגון עוז, יהושע, גרוסמן ושלו.

לצד זה התפתחה כאן פרקטיקה מקומית, והיא השתתפותם של הסופרים בעלויות ההוצאה לאור של ספרם. לא עוד הוצאה המשקיעה בסופרים, מטפחת קולות חדשים או מציגה עריכה מושכלת, אלא בעלי ממון המממנים לעצמם את המור"קים שלהם ואת הממוארים. קולותיהם של חסרי הממון לא יגיעו לציבור.

התחרות האגרסיבית בענף הובילה למצב שבו מתח הרווחים כה נמוך, שצריך למכור אלפים רבים של ספרים כדי לצבור סכום שלא רק יכסה את ההוצאות על ייצור הספרים (ההולכות וגדלות, עם עליות מחירי הנייר בעולם, בין היתר), אלא ישלם משכורות לעוסקים במלאכה ולבעלי העסק. היחידות שמוכרות כמויות מספיקות הן רשתות הספרים, משום שההיצע שלהן כולל ספרים של כולם, או של כל מי שמסכים לתנאיהם הדרקוניים, ולעיתים ההפסדיים.

כדי להגדיל מעט את מתח הרווחים, קיצצו ההוצאות לאור בהוצאותיהן הכלכליות: ראשונה הלכה הספרות - לא עוד מקדמות גבוהות על זכויות תרגום לסופרים הבולטים בעולם, אלא ספרות שבלונית ובינונית, ועל ספרות המקור כבר דיברנו. שני הלך השכר ההוגן של עורכים, מתרגמים ומגיהים, ושוב - על סופרים כבר אין מה לדבר, כל סופר יודע שלא מתפרנסים מספרות. וכמובן - הקיצוצים בעיצוב, באיכות הנייר והכריכה, בגודלי הספרים האחידים החוסכים פְּחַת, וכל הפעולות שהובילו לייצור מוצרים תעשייתיים אחידים. קיבלנו מוצר שנראה כמו ספר - אך אינו באמת ספרותי.

כיוון שההוצאות לא מוכרות בחנויות כמויות מספקות מכל כותר, נוצר מצב שבו הן חותרות תחת הרשתות ומוכרות ישירות ממחסניהן. ואולם, אל לנו לחשוב שהרשתות משגשגות ממכירת ספרים. בעידן הנייד־לכל־ילד ושצף הסדרות בסטרימינג, גם רשתות הספרים צמצמו זה מכבר את מדפי הספרים בסניפיהן לטובת מכשירי חשמל, בובות, קפה ומיני פריטים מסין.

השנה ראינו את שפל המדרגה, כאשר ההוצאות השולטות בענף מכרו את ספריהן בעשרה שקלים לספר. המהלך הוביל לירידה במכירות של כל יתר השוק (שטרם התאוששנו ממנה), לסכסוכים פנימיים בין הוצאות שהן בעלים משותפים של רשתות הספרים, לתנאים דרקוניים עוד יותר של הרשתות מול ההוצאות, להשתלטות סופית של הרשתות על יריד שבוע הספר בערים שאינן תל אביב או ירושלים, ובקיצור - כולם חותרים תחת כולם. "עד 90% הנחה על כל הספרים" אמרה פרסומת של אחת הרשתות, וידעתי שאני צופה בקריסתו של הענף שעליו כולם יושבים.

מתי בפעם האחרונה הכרתם סופרת או סופר ישראלים גדולים? הניחו לי לנחש - מאז א. ב. יהושע ז"ל אינכם זוכרים מישהו בסדר גודל כזה. זה לא מקרי. ענף הספרים בישראל, ובתוכו הספרות העברית, שינה את פניו לחלוטין, וכמו תחומים אחרים בישראל, הוא מתפקד כשמעליו מהבהבת באמוק נורה אדומה של "מצב חירום".

בעשור האחרון אנו רואים דור חדש של מו"לים עצמאיים, הצומח בשוליים הצרים שמותירות ההוצאות התאגידיות. הם מעטים, אך הם עושים עבודת קודש בעריכה, בתרגום, בעיצוב ובדפוס, מסתכנים בהבאת הקולות החדשים והרעננים אל הספרות העברית, ואף מארגנים ירידים אלטרנטיביים לשבוע הספר המסחרי. את תקוותי אני תולה בדור הזה.

הכותבת היא מו"ל הוצאת הספרים העצמאית "לוקוס"