אמיר אוחנה, פקיד שיטור ראשי

באופן עקרוני אני מחובבי השר אוחנה. מאז נכנס לפוליטיקה ראיתי בו את אחד ממובילי פוטנציאל ההנהגה הצעירה החדשה של הימין. אנרגטי, רהוט, נחוש ואמיץ. כל מה שאתה מחפש במנהיג.

מסתבר שטעיתי. אוהו כמה טעיתי. היו לכך כמה סימנים מקדימים ("אחריות אין פירושה אשמה" היה אחד מהם), אבל השבוע העסק התנפץ סופית.

ביום שני שעבר בערב, כשהתחילו מהומות ערביי ישראל בפנים הארץ, הציבור היה נבוך ומבולבל. כפי שלומד כל מי שעשה אפילו תדריך בסיסי של ניהול משברים נדרשו בשלב הזה שני דברים בלבד: תגובה מהירה ונחושה של המדינה, ואמירה מנהיגותית ברורה. שום דבר מזה לא קרה. תגובת המשטרה (אם בכלל הגיעה) הייתה מאוחרת ומבולבלת ואף בעלת תוצאות הפוכות - כמו מעצר האזרחים שירו להגנתם בלוד; ומנהיגותו של השר אוחנה - הממונה על ביטחון הפנים בישראל - בכלל לא הייתה קיימת.

בבוקר יום שלישי מרוב תסכול וייאוש צייצתי בטוויטר שאלה פשוטה "סליחה שאני מפריע, אבל מישהו יודע איפה אוחנה??"

לצערי, אוחנה לא התייצב. אבל הדובר שלו דווקא כן. תוך 20 דקות מהציוץ קיבלתי כבר הסברים בהודעות פרטיות ובתגובות ברשת: "הוא קורע את עצמו". "הוא בשטח בלי סוף". "הוא בישיבות". "הוא בהערכת מצב". וכן הלאה וכן הלאה. כשאמרתי שמה שחסר הן לא פעולות ביורוקרטיות אלא אמירה ציבורית ומנהיגותית ברורה, נאמר לי "יש כרגע עוצר ראיונות". לא צריך להתראיין כדי לעמוד מול הציבור ולהגיד משהו - כל דבר - על המהומות שסחפו את הארץ. והאמת היא שפעולה מהירה ומנהיגות נחרצת היו יכולות לעצור את הסחף הזה עוד ביום שלישי. אבל מה ש-20 שוטרים נחושים לא עשו לפני שבוע, היום כבר לא יצליחו לעשות 2000. אבל מי אני שיגיד לשר הפעלתן מה לעשות

מאז אני מוצף בהודעות מדי שעה על השר ופועלו. מכיוון שלמעט הצהרות תקשורתית ספורות השר לא נעמד מול הציבור, אשתף אתכם במעט ממעשיו.

אז ככה. ביום רביעי שעבר בבוקר הוא צייץ לראשונה מאז אירועי מירון (!) ואמר שלדעתו טעות לעצור את היורים היהודים בלוד, אבל שאין בסמכותו לעשות דבר בנידון. ברביעי בצהריים הוא היה ב"הערכת מצב בעכו עם ראש הממשלה, ראש העיר, המפכ"ל ובכירים נוספים" והודיע על ההחלטה להכריז מצב חירום ולגייס פלוגות מילואים.

בערב הוא הגיע לחפ״ק של משמר הגבול בלוד. בחמישי בבוקר נודע לנו שהשר "יקיים הערכת מצב עם פיקוד המשטרה בחפ״ק מג״ב בלוד בעוד זמן קצר". ובחמישי אחרי הצהריים הוא "סיים הערכת מצב עם המפכ״ל, נציבת בתי הסוהר, נציב כב״ה, בכירים במשטרה ובמערכת הביטחון". לאחר מכן הוא סייר בלוד "כדי לעמוד מקרוב על הפריסה המשטרתית בעיר ולשוחח עם תושבי העיר". ובשבת אחרי הצהריים הוא בקר בנקודת הגיוס והחיול של פלוגות מג"ב במילואים "ושוחח עם הלוחמים והמפקדים יחד עם מפקד מג"ב ניצב אמיר כהן וסגנו תנ"צ יצחק בריק".

וכך זה נמשך. הארץ בוערת, אזרחים סובלים ממהומות, הצתות, ביזה וירי חי. מרי ערבי מתפתח בקצב מסחרר, וחשש לתגובות אלימות מהצד היהודי נוסח בת ים ממשיך לאיים.

והשר? עסוק במילוי חובותיו הביורוקרטיות. הוא נפגש עם ההוא, יושב עם תת ניצב זה, וראש אגף זה. הוא מסייר שם, ומדבר פה. תיכף נשמע על "מכתב שהוא שלח" או על "פקס ששוגר ממשרדו" כאיזה אקט של מנהיגות נשגבת. לאיש מהאזרחים לא אכפת בכמה "הערכות מצב" ישב השר, כל עוד המצב נותר כל כך חמור.

בוואקום המנהיגותי שנוצר המפכ"ל מנהל משברים מטעם עצמו, ומתדרך עיתונאים שהאשמה בסכסוך היא איתמר בן גביר; והשיא - אתמול: כשהוא אמר מול המצלמות שמדובר ב"טרוריסטים משני הצדדים", שהמשטרה צריכה "לחצוץ בין הניצים".

ותגובת השר? רופסת בתכלית "התבטאות מקוממת של המפכ"ל שלא הייתה צריכה להיאמר", צייץ אוחנה כאילו מדובר בנציב שירות המדינה שכותב נזיפות לתיק האישי ולא בשר הממונה, שיכול וצריך לדבר על השעיה או פיטורין. אבל איפה יהיה לו זמן לפרוצדורות כאלה, כשימיו מלאים? מאז החג הוא "חתם על צו" "ביקר במשטרת מחוז תל-אביב", ו"סייר בשדרות".

אני קורא שוב ושוב בווטסאפ שלי את רצף ההודעות הללו וחושב שמדובר ביושב ראש הסוכנות או ראש התאחדות התעשיינים, ולא בשר בישראל.

אולי שיצלמו אותו נוטע עץ, זה לפחות עושה משהו.