"ככה נראה לנו": הגיע הזמן להחזיר לבג"צ באותו המטבע

לפני כתיבת טור זה, ניסיתי לברר מתי היתה הפעם הראשונה שבה ביטל בית משפט ישראלי חוק שנחקק על ידי הכנסת. הדעות אמנם חלוקות, אבל המקרה הראשון המובהק לתופעה זו הוא ככל הנראה "הלכת דרעי־פנחסי" משנת 1992, שבה הורה בית המשפט העליון לראש הממשלה דאז, יצחק רבין, לפטר את השר דרעי ואת סגן השר פנחסי שהואשמו בפלילים, וזאת ללא שום עילה חוקית. שופטי העליון הסתמכו בפסיקתם על "עילת הסבירות", או כפי שהיא מתורגמת לעברית מדוברת: ככה נראה לנו.

מאז עברו הרבה תיקים ותקדימים, כולנו התרגלנו למצב שבו ערכאת החקיקה הסופית והראשית היא בית המשפט ולא הכנסת. מאות מקרים שבהם שופטי בג"ץ עושים בחוק הישראלי כבשלהם, ומשתמשים בעילות כמו "סבירות" ו"מהותיות" כדי לנסח פסקי דין מופרכים ששמים ללעג ולקלס כל הליך דמוקרטי.

קריאות לתיקון המצב אפשר לשמוע מכל עבר. יש כאלה שקוראים ל"רפורמה במערכת המשפט", אחרים מצדדים בחקיקת חוקים "עוקפי בג"ץ" למיניהם, ויש שמוצאים תרופה בשינוי תהליך בחירת השופטים. כל אלה טובים ויפים, אלא שאני לא מבין מדוע לא יתוקן הנזק באותם האמצעים שעל ידיהם נגרם.

כשבאים שופטי בית המשפט העליון ופוסקים, תוך כדי התעלמות מוחלטת מחוק מדינה שנחקק כהלכה, הם אינם מתייעצים. הם לא נתלים בהלכות "עוקפות כנסת" או קוראים לרפורמות בחקיקה. הם לא מבקשים, לא מציעים, ובעיקר - לא מהססים. הם מחליטים. הקצרנית סיימה לרשום בפרוטוקול, הפטיש נוחת על הסדן, מזל טוב, יש לנו תקדים.

לקראת חזרתו של הימין לשלטון, אני מציע לראשיו לבחון את מבחר כלי העבודה שלהם ולצרף לשם כלי חדש. במחילה, מי שרואה את עצמו מנהיג פוליטי ימני צריך להצטייד במשפט הבא:

"קראתי בעיון את החלטת בית המשפט. על פי הבנתי ההחלטה הזו אינה חוקית, אינה חוקתית ונתקבלה בניגוד לרצון הבוחר. לפיכך איני רואה את עצמי מחויב לה ואין בדעתי להישמע לה".

במידה מסוימת צר לי על המלצתי שלי, משום שהיא עוברת קרוב מאוד, קרוב מדי, אל האנרכיה; זו המפלצת האולטימטיבית שבכוחה להחריב הכל. אבל אין ברירה; מי שסללו את השביל המסוכן המתעקל אל שפת מצוק האנרכיה הם שופטי בית המשפט העליון, לא הפוליטיקאים. מי שנשענו על הממלכתיות בעודם מבזים אותה, מי שבגסות דרסו את גדר הגבול הם פקידי המשפט, לא שרי הממשלה. מערכת המתהדרת בגבולות מוסריים לא תוכל להתמודד בהצלחה מול יריב שאין לו כאלה. מה שאני מציע אינו קיצוני ואינו חמור יותר מהדרך שבה מתעלם בית המשפט העליון מכנסת ישראל.

קל זה לא יהיה, וזה בהחלט מצריך אומץ, אבל אינני חושב שזוהי מטלת רשות עבור מנהיגי הימין. אדרבה, זו חובה מוסרית. מדינת ישראל מתנודדת כשיכורה על השביל המסוכן שהזכרתי. אלו שייבחרו לשלוט במדינה בבחירות הבאות לא יכולים להרשות לעצמם להביט מהצד. לאט ובזהירות צריך לגשת אל שפת התהום ולהחזיר את מדינת ישראל לקרקע בטוחה.