משפטנים ציבוריים בכירים נחרדו מכך שלאחר שנחשף חלומו של ח"כ יצחק פינדרוס לפוצץ את בית המשפט העליון, לא נזדעזעה החברה הישראלית. את האחריות לכך עליהם להטיל על ראשי המערכת המשפטית בעבר, לרבות השופט בדימוס אהרן ברק.
על פי כל הספרים שיצאו לאחרונה, החל מאלו של שרי המשפטים פרידמן ורמון, דרך זה של רה"מ אולמרט ועד זה של היועמ"ש וינשטיין, נראה כי בתקופת כהונת נתניהו הוא מיסד עם "העילית המשפטית" את חלוקת העבודה הבאה: מאחורי הקלעים, בכל הקשור לקבלת ההחלטות היומיומית (במינוי שופטים, במדיניות משרד המשפטים, בחקיקה) נתניהו הותיר לעילית המשפטית ריבונות מלאה. הדבר קיבל אישוש בפרסומים על פגישותיו עם אהרן ברק, שבהן הבהיר לו ברק מהי המדיניות הרצויה ל"מערכת".
מנגד, על קדמת הבימה הופיע נתניהו כראשון מקלסם של "המשפטנים", כמתעבם, כמכפישם, מי שמציגם כמזהמי המרחב הציבורי ואויביו. בדבריו הוא פעל כדי לשלול את הלגיטימציה שלהם לאייש את כיסאותיהם ולזכות במשכורותיהם.
לכאורה, היה זה win-win: "המשפטנים" זכו כך במינויים שבהם חשקו (יועצים ופרקליטים "משלנו") וסיכלו יוזמות שלא רצו (כמו פיצול משרת היועמ"ש), ונתניהו יכול היה למקסם קולות על הקלף של "תראו כמה הם לא מאפשרים לנו לשלוט". רק שבחלוקת העבודה הזו הברנז'ה המשפטנית כשלה והתנהגה כמו המתנחלים ערב תוכנית ההתנתקות: עד לתוכנית ההתנתקות חשבו המתנחלים במושגים של "עוד דונם ועוד עז", כאילו כל יישוב או מאחז הם מה שחשוב. רק טראומת הפינוי לימדה אותם שאין שום משמעות להתיישבות, אם אין סביבה מעטפת של שיח שיקנה לה הסכמה או לגיטימציה.
ההתנתקות לימדה אותם שהם היו שם לבד בגוש קטיף. ברגע שאריאל שרון מכר לציבור את ההתנתקות כתוכנית שתפריד את ישראל מן "הביצה העזתית", הציבור הביע בה תמיכה עצומה. העובדה שהם היו "מלח הארץ" לא עזרה להם. דעת הקהל תמכה בתוכנית בלי למצמץ. לכן מיהרו רבים מהמתנחלים לאחר ההתנתקות להקים שלל מוסדות (קהלת, קרן תקווה ועוד), שלא יעסקו בהקמת ההתנחלויות אלא ביצירת מרחב שיח שיעניק להתנחלויות לגיטימציה.
אך את הלקח הזה אהרן ברק שכח: הוא ישב עם נתניהו "בוקר־בוקר", ומה שהדאיג אותו היה למנות עוד שופט "מכוחותינו" לבית משפט השלום בבאר שבע, או עוד יועץ משפטי "משלנו" למשרד החקלאות, וכל זה בעת שנתניהו היה עסוק "ערב־ערב" בקמפיין שהבהיר להמונים ש"המשפטנים", ובעיקר - "העליונים", הם אבי אבות הטומאה, אחראים להרס המדינה, אויבי מדינת ישראל.
ספק אם ברק קלט ש"עוד מינוי" ו"עוד הישג" שיוציא מ"נתניהו של הבוקר", שותפו לעסקים, לא יהיו רלוונטיים בשל "נתניהו של הערב", הדן את גורלו שלו ושל עמיתיו בנאומיו הציבוריים. הנונשלנטיות שבה התקבלה הפנטזיה של פינדרוס המחישה איזה שח־מט הרסני קיבלו ה"אהרן ברקים" וה"יהודה וינשטיינים" מנתניהו. כאחרוני העסקנים הם דאגו לצרכיה המיידיים של ספינתם, שאפשרו לנתניהו להטביעה יחד איתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו