מה שעשינו ב־48', ומה שמציינים היום

במקום להפנים כי הבחירה באלימות מביאה רק אסונות, וכי רק השלמה והידברות עשויות להוציאם ממעגל אינסופי של תבוסות ושפיכות דמים, הערבים מנסים שוב ושוב לשחזר את 48'

תושבים ערבים עוזבים את כפרם בגליל, 1948, צילום: רויטרס

ב־15 במאי 1948, השבת שבה פג תוקף המנדט הבריטי על ארץ ישראל, פלשו צבאות ערב לארץ, זורעים הרס וחורבן בדרכם. מטרתם היתה למנוע את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, שעליה הכריזו מנהיגי היישוב יום קודם לכן, בערב יום שישי, ה' באייר תש"ח.

כל יישוב יהודי שנכבש על ידי צבאות ערב נהרס עד היסוד, ומגיניו ששרדו את הקרב נלקחו בשבי או נרצחו. כך הרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, שבו החריבו הכוחות הירדניים את בתי הכנסת של הרובע, חלקם בני מאות בשנים, כך גם יישובי גוש עציון והמושבה משמר הירדן שלחוף נהר הירדן, וכן הקיבוצים ניצנים ויד מרדכי שבדרום. אלא שמדינת ישראל יכלה לאויביה, וצבאה בלם את הכוחות הערביים המתקדמים והסיג אותם לאחור.

הפלישה הצבאית היתה שלב שני במערכה על ארץ ישראל, שהחלה עוד עם החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ. ערביי הארץ דחו את ההצעה והחלו תוקפים יישובים יהודיים, ואף חסמו את דרכי התחבורה שחיברו ביניהם (השיירות לירושלים, שיירת יחיעם, הל"ה ושיירת הדסה הן רק דוגמאות בודדות למחיר שגבה מאבק זה מן היישוב היהודי). אלא שהערבים כשלו במאבקם, וידם של היהודים היתה על העליונה. נוכח הכישלון של ערביי הארץ, החליטו אפוא מדינות ערב להתערב במלחמה ולפלוש לארץ ישראל.

המלחמה שבה פתחו הערבים הביאה אסון על ערביי ארץ ישראל. רבים מהם הפכו לפליטים, ולמותר לציין כי מדינות ערב העדיפו לשמור לעצמן את השטחים שכבשו (רצועת עזה והגדה המערבית) ומנעו את הקמתה של מדינה פלשתינית בהם.

אסון זה לא היה אפוא תוצאה של כוח עליון, וגם הניסיון להאשים את הצד היהודי על שלחם בקמים עליו וניצח, אינו עומד במבחן האמת ההיסטורית. אסון זה הוא מעשה ידיה של האוכלוסייה הערבית בארץ ושל מנהיגיה, שסירבו להצעות הפשרה שהוצעו להם, בחרו בדרך של אלימות והפסידו את כל עולמם.
מהו הלקח של הערבים מאז? ככל הנראה לשוב ולנסות היכן שנכשלו בשנת 1948. זאת, תחת להסיק את המסקנה המתבקשת כי הבחירה באלימות מביאה רק אסונות, וכי רק השלמה והידברות עשויות להוציאם ממעגל אינסופי של שפיכות דמים ושל תבוסות.

הביטוי המובהק להחלטה הפלשתינית וגם של כמה מערביי ישראל לדבוק בעבר, הוא "חגיגות" יום הנכבה. אלו אינם אירועים של חשבון נפש ושל זיכרון, אלא אירועי התססה, הסתה ומפגנים של שנאה, שכל שהם משדרים - ובוודאי בעבור הציבור היהודי הצופה במפגנים אלה - הוא: איננו מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, ועל הצד היהודי לדעת כי העימות הוא עימות טוטאלי, "משחק סכום אפס", שבו ניצחון הפלשתינים פירושו חורבן המדינה היהודית.

אפשר כמובן להקל ראש במפגני שנאה אלו למדינה ולמה שהיא מייצגת, אבל צריך להיות מוטרדים מהמסר החבוי בהם. עיקרו הוא כי גם אם ישראל חזקה ובעלת עוצמה, הרי היא "מדינה על תנאי", שבליבנו איננו מקבלים אותה ומשלימים עימה, וכי בהגיע הרגע וכשהמציאות תאפשר - נרים ראש מולה. מסר זה מזין לא פעם את המהומות במגזר הערבי, שבבסיסן אין עומדת מצוקה כלכלית, ואפילו לא כעס על הנעשה בהר הבית, אלא התרסה נגד מדינת ישראל, שמערכותיה כושלות שוב בהתמודדות מולה.

מדינת ישראל חיה על חרבה מאז הוקמה, ובאזור מורכב כשלנו תיאלץ לעשות כך גם לעתיד לבוא. הפלשתינים לא יוכלו לה, אבל בהלך רוח ובטיפוח תרבות ה"נכבה" הם אינם פוגעים רק בה, אלא בעיקר בעצמם.

ראוי אפוא שלאחר מאה וחמישים שנות סכסוך הם יבחרו בדרך אחרת, במקום להוסיף לטפח ולחגוג שנאה והסתה. זה כנראה לא יקרה, שהרי הפלשתינים נידונו לחיות - ובעצם שבים ובוחרים בדרך המובילה אותם - מאסון לאסון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר