דווקא בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ובין חג העצמאות, פרסמה שרת החינוך את הרפורמה המיועדת, שבמרכזה ביטול בחינות הבגרות החיצוניות במקצועות ההומניים - מקצועות הזהות: אזרחות, ספרות, תנ"ך והיסטוריה. את מקומם יתפסו בחינות פנימיות בית־ספריות, וכתיבת "עבודה מסכמת רב־תחומית". נתמקד בהיסטוריה: האם אחת העבודות בעתיד תתמקד בקשר שבין שואה לתקומה?
"משואה לתקומה" הוא ביטוי ידוע, שמשמעותו הבסיסית היא קיומו של קשר סיבתי בין השואה לבין תקומת ישראל. אלא שהקשר הסיבתי הזה נתון במחלוקת. פרופ' דן מכמן, היסטוריון בולט של השואה, מסכם כך את מחקרו על ההיסטוריוגרפיה של המושג:
"גורמים רבים הביאו בסופו של דבר לצמיחתה, להקמתה ולביסוסה של מדינת ישראל... ראייתו הפשטנית של התהליך, המתבטאת בסיסמה 'משואה לתקומה', היא אפוא מיתוס". הוא מודה ש"כוח הדמיון המושפע מן המיתוסים הוא בדרך כלל גדול יותר מכוח התמונה המורכבת, המתגלה בעקבות מחקר היסטורי מעמיק ומאוזן".
כל בר־דעת מבין שכדי לנהל ויכוח ברמה הבסיסית ביותר, יש צורך בידע בסיסי. יש צורך בידע על השואה ובידע על תקומת ישראל. רק לאחר מכן ניתן לנהל ויכוח על אודות אופיו וטיבו של הקשר ביניהם.
עתה מתברר שיש המערערים על אותו צורך בידע. חלק מתומכי הרפורמה נוטים לשלול, שלא לומר ללגלג, על מה שהם מתארים כשינון חומר הנשכח מייד לאחר הבחינה. בתוך כך, ניכר זלזול בלמידה שתכליתה היא צבירת ידע, שבמרכזו העובדות והמציאות כפי שהתקיימה בעבר.
אולם הניסיון מלמד אותנו שמקצועות שבהם הבחינות הן רק פנימיות - נוטים להיפגע. בהדרגה ייווצר לחץ הולך וגובר, גלוי וסמוי, להעביר שעות לימוד למקצועות "החשובים", אלה שבהם יש בחינות חיצוניות. וזה יקרה לאחר שחומר הלימוד של היום יקוצץ ממילא, במסגרת הרפורמה. במקצועות "הפנימיים", גם לא יהיה כל כך נורא אם נשבץ מורים שלא בדיוק בקיאים ומתמחים במקצוע המדובר. זה הרי רק "ציון פנימי".
מי שרוצה לדעת מאין יגיעו חלק מהעבודות המסכמות, מוזמן אל לוחות המודעות באוניברסיטאות. ניתן לאסוף מהם מספרי טלפון של גורמים "מקצועיים ומנוסים" המציעים "עזרה בעריכה מדעית", ביטוי מכובס שמשמעותו "אכתוב לך את העבודה תמורת תשלום". מאמר נפרד נדרש לדיון בשאלה הקריטית, אם ועד כמה המורים הם בעלי כישורים להנחות עבודה מסכמת רב־תחומית.
יותר מכל, מעוררת הרפורמה חשש שמאחוריה עומדת למעשה מגמה פוסט־מודרנית, במודע ושלא במודע. לא עוד עובדות יבשות, אלא נרטיבים, סיפורים. לא "מה אירע במציאות", אלא "מה היה ראוי שיקרה". לא החתירה לאמת ההיסטורית, שהרי יש לכאורה כמה אמיתות אפשריות. כך תיאר את הגישות החדשניות ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר, בספרו "היסטוריה, זיכרון ותעמולה": "היסטוריה ספקולטיבית וירטואלית... המטשטשת את ההבדלים בין מציאות, מציאות רצויה ובדיון". כל זה ייכנס לכיתות ביתר קלות.
תלמידי העתיד לא יכתבו על הקשר בין שואה לתקומה, מכיוון שהרפורמה הזו תוביל לבורות הן בשואה והן בתקומה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו