אבני הנגף הבוהקות והמרובעות, המצויות ברחובות ברלין, אמסטרדם וערי אירופה, מציינות כי בדיוק שם, מול אותה דלת בניין המגורים או מול אותה חנות, גרו פעם יהודי ויהודייה שנרצחו בשואה, מערערות את שגרת חיינו ומאלצות אותנו לזכור את השמות ואת היום שבו נרצחו במחנות ההשמדה. לי הן מזכירות גם את השכנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, לכל הפחות באופן סביל, כמו ששאל הסופר יורם קניוק - "איך הם יכלו לא לראות את מה שקרה?".
ואני עשיתי לי מנהג, בכל פעם שמגיע יום השואה, לגעת במשורר. היום אני חוזר אל אורי צבי גרינברג, ל"רחובות הנהר - ספר האיליות והכוח", וצולל לתוך נתיבי האימה והשיתוק שבהם אצ"ג הלך, כדי לשמוע ממנו על לילות שבהם ניטח על הארץ גשם כדם ושם 'הִגענוּ לָאָרֶץ באשר היה חי שם עָמִי וּבאשֶר הוּמָת'. באירופה, שם צלצלו פעמוני הנצרות ושם היו כל מרכיבי הפסיפס המרכיב את שואת היהודים ורוצחיהם, 'קוצרי תבואות וגוויות... חורשי שדות ובשרים: אדמת עקדה וקברים'.
אין אצ"ג הולך בדרך של הנחות וקיצורי דרך, המשורר צועד במלוא תודעתו לתוך לב אפלת המוות ומבקש לתאר אותה. הוא אינו צועד לבד, מלווה אותו מלאך משמיים. הם צועדים על פסי הרכבת והם רואים את הגויים הנוברים במקלות בגבשושיות האפר שבהן נטמנו היהודים; מחפשים איזו שן זהב, עגילים או טבעות. המלאך עומד ומליט את פניו בכפות ידיו, מסרב להאמין. אצ"ג אינו מוותר לו, הוא מראה למלאך מה קורה ליהודים, עד שמלאך המוות מתמוטט. המשורר נדהם מכך שבגופו של היהודי יש יותר חוסן ממה שיש בגופו של המלאך. ומכאן משימתו היא לא לשתוק אלא להביא את הדברים כהווייתם:
"אך הוא, המלאך, מרטט בכתפיו: הוא בוכה
ובכיו מטפטף על הארץ. שנינו עומדים
במקום הקדוש בעולם. ארורים השמיים
שאינם רועמים, שאין גשם גופרית פה יורד,
וְנֹגַה וְנֹגַה וקיץ על ארץ רבה!
ובחלומו של אצ"ג עולים שלדי היהודים מתוך הקברים וצומחים לממדים אדירים. שהרי אין מעדר ואין שדה היכולים להצפין לעד בקרבם את יהדות השלדים הזאת. הגויים, שיכולים היו להמית בכל צורה אפשרית את היהודים, מבינים בחלום של אצ"ג שאינם יכולים לשלדי היהודים הקמים עליהם. השלדים מגיעים למשקוף הדלת. רואים שפעם היתה שם מזוזה.
גם בימים אלה עולים וממשיכים הקולות הקוראים לחסל את מדינת היהודים ולהעלים אותה מעל פני האדמה. הם עומדים וזועקים את רצחנות שאיפותיהם בכיכר העיר. והשואה אינה עוד מַדְוֶוה זיכרון ערטילאי. פעם אלה מנהיגי איראן שרואים בחיסול "הישות הציונית" את מהות קיומם ומפתחים כלי נשק להשמדה המונית שמכוונים לחסלנו, ופעם זו דוגמנית פלשתינית שמתחברת לקריאות של חמאס שעולות ובוקעות חדשות לבקרים. השתיקות לקריאות אלה רבות, והשתיקות מבטאות את מנעד ההסכמה לכך שהיהודי הוא אסון שיש למחוק.
ביום השואה, ככלות הכל עומדת לנו הדומייה. בשאר ימות השנה עומדת לנו החובה לצעוק כנגד הקמים לכלותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו