שלושה דורות לתסכול ביחסים בין אזרחי ישראל לצה"ל באו לעולם בשנות הלחימה בטרור. הראשון הוא דור ה"תנו לצה"ל לנצח" שנולד עם ראשית ימי אינתיפאדת אל־אקצא. הרשות הפלשתינית היתה צבא טרור שהדרג המדיני התעקש למסגר כפרטנר לשלום, חייליה היו צבא אויב שרה"מ ביקש שצה"ל יגדיר כעמיתים (לסיורים משותפים, להשגת מודיעין, לחילוץ פצוע מקבר יוסף), אך בפועל המדינה היתה במלחמה.
רק שמימי הסכמי אוסלו - מקבלי ההחלטות התעקשו שהצבא יהיה "צבא שלום", כזה שינהל את העימותים לצד ניהול ההסכמים. ומה שהיה אמור "לצבוע" את ההסכמים בצבעים של ביטחון - "צבע" את הקצונה הבכירה בפוליטיזציה ובעיוורון. דור ה"תנו לצה"ל לנצח" ביטא תסכול של צבא שרצה ללחום, כזה שהזכיר את הכוחות ערב ששת הימים בתקופת ההמתנה, אך מעליו היו דרגים בכירים ובעיקר מדינאים שלא הפעילו אותו, והתמקדו בלתעל אותו אל עבר תוכנת הפעלה שגויה.
לאחר מבצע חומת מגן התפתח דור שני של תסכול: דור "הדמוקרטיזציה של המלחמה". זהו תסכול של צבא נחוש ואקטיבי הנחסם על ידי שלל שחקנים שהפכו חלק מהזירה החדשה. צבא המתמקח באופן בלתי פוסק וחש חסר אוטונומיה בניהול המערכה: נשות ווטש, יש גבול, שוברים שתיקה, יש דין, ועוד שלל מגישי עתירות, שלכולם מעמד במסדרונות בית המשפט העליון - מי שבמהלך הלחימה זכו להוציא צווי הקפאת הליכים ליישום מדיניות צה"ל בשטחים - מה שהפך את הפעילות הצבאית מסואבת, מתמקחת, איטית ובעיקר בלתי אוטונומית.
והנה, תחת הנהגתו של אביב כוכבי, קם לנו דור שלישי לתסכול, תסכול שאותו אכנה "צבא החסימה לישראל". דווקא הצבא עצמו הפך על ידיו למי שתפקידו להבהיר לדרג המדיני כי תגובה צבאית אינה חלק מארגז הכלים שלו, וכי בין שלל אופני התגובות העומדות בפני מקבלי ההחלטות קיימות רק אופציות כלכליות־אזרחיות. לאחר שלוש הרקטות שנחתו בישראל תבע הדרג המדיני מכוכבי שיעניק לו אפשרויות למטרות תקיפה בעזה.
אך ראו זה פלא - הצבא של כוכבי החליט לצייד את הדרג המדיני רק בהמלצה על סנקציות אזרחיות. הצבא אף דאג להבהיר כמה שהוא ערוך ומוכן מבחינה מבצעית למבצע, לא פחות מאשר ערב שומר החומות - אחד מהמבצעים שבהם הרמטכ"ל לא רק עשה כל שביכולתו לחמוק מפעולה ממשית־קרקעית נגד חמאס, אלא - כפי שכבר נחשף - אפילו ממבצע הונאה. אף שר הביטחון גנץ בפגישתו ערב החג עם ראשי היישובים בדרום, הודיע להם בנחרצות כי "ישראל ערוכה לעשות כל מהלך שנדרש כדי לשמור על ביטחון אזרחיה - בהתקפה ובהגנה".
ובכן, כאשר הצבא הפך ל"צבא החסימה לישראל" - לא ברור עם אילו מפקדי צבא יעשה "כל מהלך שנדרש" ביום שיקום כאן ראש ממשלה שייתן לכוחות את הפקודה הנדרשת. יש להתרגל לתסכול החדש: לא צבא שלא נותנים לו לנצח; גם לא צבא שבלי הרף מתמקח; אלא צבא שבעצמו חוסם את הבאים להפעילו. מורשת הקרב של כוכבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו