המרד הערבי הציל את הימין מקריסה

התפרצות האלימות הערבית, ברחבי הארץ ומעזה, הזכירה לכולנו שמאחורי בית הקלפים של הפוליטיקה הישראלית - עדיין נותרו דברים חשובים יותר. חמאס, הג'יהאד האסלאמי ואלימות הרחוב הערבי סותמים בנקודת זמן קריטית את הגולל לשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות, והפכו עבור בנט את הקמת הממשלה שהייתה מורידה את הימין לתהום את החבירה ללא אפשרית.

ערב מערכת הבחירות, תחת לחץ ממסע הקמפיין של הליכוד, נפתלי בנט הגיע לאולפן ערוץ 20 עם מסמך התחייבות בעל שני סעיפים: הראשון, שהוא לא יישב בממשלה תחת לפיד. השני, שהיה עקיצה לנתניהו, שלא להסתמך על קולות רע"מ בכדי להרכיב ממשלה. המסמך של בנט הגיע תחת מתקפה של קמפיין הליכוד, לפין בכוונת בנט לחבור לגוש השמאל כדי להקים ממשלה.

בנט, בדיעבד, ניסה לפסוח על שני הסעיפים - ולרקוד על שתי החתונות. הוא גם הלך בנפש חפצה למגעים עם לפיד וגם נפגש פעמיים עם עבאס. את הפעם השלישית, אגב, ביטל עבאס. בגלל המצב.

כבר עם קבלת תוצאות האמת בקלפי בבחירות האחרונות, היה ברור כי מדובר בתיקו ללא מנצחים. אך דווקא גוש הימין, שזכה לרוב מובהק בקלפי, רשם שורה של נזקים שעלולים להוביל את המחנה הלאומי כולו להתרסקות ארוכת טווח.

הראשון, התגברות המחנאות על האידיאולוגיה. סער ובנט התיימרו לאגף את נתניהו מימין אך בחרו לשבת בממשלה בלעדיו, יחד עם ובראשות השמאל. השני, חמור אף יותר - מסע ההכשרה של רע"מ על ידי נתניהו. אחרי שנים ארוכות בהן הימין למעשה ניהל את המערכה הפוליטית בין 110 ח"כים, השמאל זכה להזדמנות נדירה להכשיר שיתופי פעולה עם מפלגות שחרטו על דגלן את מחיקת זהותה היהודית של המדינה. ההכשרה הזו הייתה בלתי הפיכה אלמלא מאורעות ירושלים, רמלה, לוד, עכו וערים מעורבות נוספות האירו את השותפות הפוליטית באור קודר במיוחד. השלישי, והמסוכן מכל, הוא הקניבליזם שעלול להוביל להתפרקות המחנה הלאומי כולו - הפרידה בין הליכוד לשאר מפלגות המחנה.

לכישלונות האלו הרבה אבות. נתניהו איבד את אמונם של שותפיו האידיאולוגיים, מה שהוביל למצב הנוכחי. ש"ס ויהדות התורה כבר הספיקו להריח את השינוי הנישא באוויר. סער, מנהל תאטרון הבובות של ממשלת השינוי, אולי יוביל הישגים משמעותיים במו"מ הקואליציוני, אך בוודאי לא יזכה לאהדה ציבורית גדולה משזכה לה בבחירות האחרונות. אם יהיו בחירות נוספות, הוא ומפלגתו עלולים להימחק. ובנט? בנט קפץ ראש אל תוך בריכה ריקה, תוך שהוא נוטל את חברי סיעתו המעטים למסע.

השבוע האחרון הוכיח שחלקים רבים מהביקורת כלפי נתניהו נכונה: הוא הפקיר את בעיות הפנים של ישראל, זנח את תופעת הנשק הבלתי חוקי והאלימות במגזר הערבי, העדיף שקט על פני התמודדות עם התעצמות חמאס. אך כל זה לא מכשיר הקמת ממשלה של המפלגה שהתיימרה לעקוף אותו מימין עם השמאל ועל תמיכת המפלגות הערביות. חבל שרק לאחר אולטימטום מצד חברי סיעתו ופוגרומים ברחובות, גם בנט הבין את זה.