זכות הביטוי, חובת הצעקה

אף שיש 14 "סימנים" לכל אורכו של ליל הסדר, מעין נקודות ציון המתארות את תוכנו ("קדש ורחץ") - מבחינה פרופורציונלית ה"הגדה", אמירתה ולימודה, היא עיקר מצוות ה"סיפור" ביציאת מצרים והיא תופסת את חלק הארי בליל הסדר.

הקידוש אורך לכל היותר דקה־שתיים. רחיצת הידיים, אכילת המצה והמרור, הכרפס והאפיקומן - שניות ספורות. לעומת זאת, אמירת ה"הגדה" אורכת זמן רב, לעיתים שעה ארוכה.

לא ייפלא אפוא שחזון נפרץ הוא בהרבה בתים, שלנוכח רוב המלל, חלק מהמסובים נהיים חסרי סבלנות. הם מאבדים קשב ומתחילים לדפדף, לבדוק כמה זמן עוד יהיה עליהם לשאת ב"טורח" הזה של דיבורים, חלקם חסרי פשר עבורם (דוגמת החידון המתמטי "כמה לקו באצבע וכמה לקו על הים"). כך עד שיגיעו, לא אחת עייפים ורצוצים, לסעודה הדשנה.

ואך סיימנו את הסעודה, וכבר שבים אנו לומר את פרקי הלל הגדול, ולשפוך חמתנו אל הגויים ולומר שאר ברכות ופיוטים. אכן, לא לחינם דרשו חכמים את תיבת "לחם עוני" - לחם שעונים עליו דברים הרבה. חכמי הקבלה דרשו את שם החג כפֶּה־סָח, מְדַבֵּר, והטקסט שמזוהה יותר מכל עם חג החירות, נקרא "הגדה של פסח".

הטקסט הקצר יחסית (נוסח ההגדה שנספח להלכות חמץ ומצה ב"משנה תורה" לרמב"ם כולל בסך הכל כ־1,300 מילים, לא יותר מאורך כתבה ממוצעת בעיתון יומי) נדפס עד היום באלפי מהדורות שונות, בכל הגדלים, הצורות והצבעים. נכתבו עליו רבבי־רבבות פירושים. לצד התנ"ך, זהו הספר היהודי הנפוץ ביותר והמתפרש ביותר. 

ה"הגדה של פסח" היא - ולא סעודת ה"שולחן עורך", יהיו מַטעמיה רבים וערֵבים לחך ככל שיהיו - עיקרו של חג החירות. ולכן אמרו ש"כל המרבה לספר ביציאת מצרים - הרי זה משובח", ביטוי ייחודי שכמעט שלא מצאנו כדוגמתו.

מנוסח ההגדה עולה מגוון דעות: לא רק קול ה"חכם", אותו חריף ובקי, השולט בחומר, יַדען ודַעתן, אלא גם קולם של הרשע, התם ואותו בור ועם הארץ, שאפילו לשאול אינו יודע. לכל אחד זכות הדיבור. גם כאשר הדברים מרגיזים, מתסיסים ומתריסים: "מה העבודה הזאת לכם?".

זה עיקרה של "חירות" בכלל, וחירות הביטוי בפרט: לא רק לשמוע אלא גם לדַבֵּר; לא רק להאזין או להסתפק בדברים ערֵבים, הנעימים לשומעיהם ומצויים בקונצנזוס, אלא גם לתת ביטוי לדברים קשים כגידים, הצורמים את האוזן וצורבים את הלב.

לצד זאת, חירות ביטוי אינה חירות שיסוי, ולעיתים גם לה יש להציב גבולות. ביטוי לכך ניתן בתגובה לדברי הרשע: "אף אתה הקהה את שיניו".

כבכל טקסט יהודי, עולים מתוך ההגדה גם קולות רמים של מחלוקת. ראו למשל את רבי יוסי הגלילי ורבי אליעזר; רבן גמליאל ורבי יהודה. ללמדנו שאחדות אינה אחידות, והישיבה המשותפת ליד שולחן הסדר וההקשבה לדברי האחר מתוך סבלנות וסובלנות, אינן צריכות להקהות או לטשטש, בוודאי לא להעלים ולהשכיח, את חילוקי הדעות שבינינו.

"חירות ביטוי" זו, הפלורליזם ומגוון הדעות מבטאים היטב את עיקרה של החירות בכלל, ואת החירות היהודית בפרט. 

עבד אינו רשאי לומר את אשר על ליבו. אנוס הוא לענות "אמן" אחר דברי אדוניו, וחס לו מלחלוק עליו. גם זכות הצעקה נשללת ממנו. דווקא ריבוי הקולות, הדעה השונה, אפילו אם היא מתסיסה ומרגיזה את הצדדים הלוקחים חלק בוויכוחים ובמחלוקות, הם־הם סממניה של החירות.

לצד חירות הביטוי מתקיימת בעולמה של היהדות גם חובת הצעקה. אדם מישראל אינו רשאי להישאר אדיש לנוכח מעשי עוול, שעבוד והפליה. וכמו שנאמר: "וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ  - וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ, וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנו".

בצעקה - סוד הגאולה. הזעקה - היא ראשית הישועה.

חופש הביטוי וחובת הזעקה הם עיקרו של חג החירות היהודי. וכל המרבה בהם - הרי זה משובח.