הארץ בוערת וקשה מאוד להסיט את המבט מירושלים או מעוטף עזה. אבל מעבר לים מתחוללת דרמה שמשליכה על יהודים בכל העולם: שרה חלימי ז"ל, פנסיונרית יהודייה שהתגוררה בפריז, נרצחה באכזריות. שכן מוסלמי היכה אותה, ואז זרק אותה ממרפסת ביתה שבקומה השלישית בזמן שהמשטרה מחכה בחוץ לתגבורת ונמנעת מלהתערב, וכל זה תוך צעקות "אללה אכבר" ו"חלימי השטן". החודש קבע בית הדין העליון לערעורים שהרוצח היה נתון בהתקף פסיכוטי בעקבות נטילת סמים, ולכן אינו כשיר לעמוד למשפט.
גופי מאבק באנטישמיות ואיגודים יהודיים, וגם גורמים ממשלתיים בישראל, מצביעים על מגמה מתעצמת והולכת של טיוח אירועים אנטישמיים בטענה שהם נגרמו על רקע נפשי, כך שהמדינה הרלוונטית לא צריכה "להודות" בעלייה באנטישמיות אלא לכל היותר בשירותי רווחה דלילים. רוצחה של חלימי, למשל, הורשע בעבר בכ־20 עבירות שונות ומעולם לא טען לאי־שפיות; הפסיכיאטר הראשון שבדק אותו קבע שהוא כשיר לעמוד לדין, אלא שהשופט החליט להתעלם מחוות הדעת ולבקש אחת אחרת, שהיתה מקילה יותר. הפרטים הללו, ועובדות נוספות בפרשה הנוראית הזו, מציירים תמונה עגומה במיוחד לגבי המוטיבציה לפענוח מתקפה אנטישמית רצחנית. אכן, נשיא צרפת מקרון התבטא בחריפות נגד ניקויו של הרוצח מאחריות פלילית, אך באיגוד הקהילות היהודיות בצרפת יודעים להצביע על מספר רב של מקרים דומים.
העיתונאי אסף משניות סקר בחשבון הטוויטר שלו מקרים בולטים נוספים ש"נפתרו" בטענות דומות לאי־שפיות: על הצעיר הגרמני־קזחי שתקף באוקטובר 2020 יהודי בתוך בית כנסת נקבע שהוא "לוקה בנפשו" מבלי שנערכה לו הסתכלות רשמית; התוקף ממסיבת החנוכה במונסי ב־2019 לא יעמוד לדין כי נקבע שאינו כשיר לכך, אף שממצאי החקירה הראו שהיה מעורב בתקיפות אנטישמיות נוספות, אגר חומרים אנטישמיים ותכנן לפרטים את הפגיעה ביהודים; ולאחר שמהגר מוסלמי־שבדי דקר את אחת מעובדות הקהילה היהודית בעיר הלסינגבורג במאי 2019, המשטרה מיהרה לקבוע שהרקע הוא ככל הנראה נפשי - אף שהתוקף היה מוכר למשטרה מעבירות קודמות ושהתקיפה התבצעה בסמוך למבנה הקהילה.
המלכוד ברור: כולם מבינים את חוסר התוחלת (והצדק) בהעמדה לדין של אדם הלוקה בנפשו; אך האינטרס הגדול כל כך "להתנקות" מהחשד לאנטישמיות מחייב התבוננות ביקורתית במיוחד על המקרים שבהם תקיפה אנטישמית מוסברת כמקרה נפשי. זה נוח למערכת שלא צריכה לחקור את אוזלת ידה במלחמה בתופעה; ובכל המקרים הנ"ל, זה נוח למדינה שלא צריכה להודות בגילויים מטרידים של שנאה דווקא בקרב קבוצות מיעוט, שחלקן (כמו במקרה הצרפתי) נמצאות גם ככה במתח גבוה מול הרשויות. אף אחד גם לא רוצה להיות "לא רגיש" למצוקות נפשיות, או לייחס גזענות ושנאה דווקא לקבוצות מיעוט אתניות, ולהפר בכך את כללי התקינות הפוליטית.
זה לא סיפור צרפתי, אמריקני או גרמני; זה סיפור יהודי, ומדינת העם היהודי צריכה להרים קול כשבעולם מטייחים בקלות מדי תקיפות אנטישמיות. דיפלומטיה נכונה ושימוש מושכל בכוחה של מדינת ישראל צריכים להעביר מסר ברור: ליהודים בכל העולם יש גב, והעידן שבו אנטישמיות נענית בשתיקה - הסתיים.
