ביידן דוחף את טורקיה לזרועות ישראל

בחודשים האחרונים מאותתת אנקרה כי ברצונה להביא לשיפור ביחסיה עם ישראל. אמת, היחסים הכלכליים בין שתי המדינות מוסיפים לפרוח וטורקיה היא אחת משותפות הסחר החשובות שלנו. אבל במישור המדיני שורר קיפאון מוחלט, שאותו מבקשים עתה הטורקים להפשיר.

אך נראה שמשהו זז בכל זאת בטורקיה, ובשבוע שעבר אף קיבל שר האנרגיה יובל שטייניץ הזמנה משר החוץ הטורקי להשתתף בוועידה בינלאומית שתיערך באיסטנבול בחסות ארדואן. מעניין לציין שדווקא שר האנרגיה - תחום שבו לטורקיה עניין בהידוק הקשרים עם ישראל - הוא שקיבל את ההזמנה, וככל הנראה הוא מתכוון להיענות לה.

ישראל צריכה לנהוג בטורקיה מנהג כבדהו וחשדהו. אין להניח שארדואן יהפוך את עורו, ואפשר גם להעריך שנוסיף "ליהנות" מפניני לשונו בגנות ישראל. אבל עובדה היא כי ארדואן מעולם לא חצה קווים אדומים, וצעדיו היו בעיקרם יחסי ציבור שעה שבשטח הוסיפה לרחוש מערכת מסועפת של קשרים כלכליים ואחרים.

בשנים האחרונות דועך כוכבו של ארדואן בטורקיה ובמזרח התיכון כולו. חזונו - חזון של הגמוניה טורקית על כל רחבי המזרח התיכון - קרס ברעש גדול לאחר שתנועות האחים המוסלמים בעולם הערבי שעליהן השליך את יהבו, הובסו בקרב במרבית מדינות ערב. רק ברצועת עזה מניחה ישראל לחמאס לפרוח ולשגשג. בד בבד החמיצה טורקיה את רכבת שיתוף הפעולה האזורי בין מרבית מדינות האזור, ובהן יוון, קפריסין, ישראל ומצרים. וכך, ישראל ומדינות אחרות כבר מפיקות גז ממימי הים התיכון וגם מקדמות את יצוא הגז לאירופה, שעה שארדואן נותר הרחק מאחור.

אבל על כל זה מאפיל צילו המאיים של ממשל ביידן. את הטון המרוכך והפייסני שומרת וושינגטון לאויב האיראני, ואילו בבעלי בריתה באזור, דוגמת סעודיה, הוא חובט. עתה הגיע גם תורה של אנקרה. שלשום הכיר ברצח העם הארמני, סוגיה רגישה שכל הממשלים שקדמו לו נמנעו מלגעת בה. ביידן, בניגוד לטראמפ, פשוט אינו סופר את ארדואן.

החשש ממהלכיה של וושינגטון בתחום המדיני, הביטחוני ובעיקר הכלכלי, דוחף אפוא את אנקרה לכיוונה של ישראל. אמת, אל ברית אינטרסים הדוקה ואינטימית לא נשוב כנראה, ויחסי שתי המדינות יוסיפו לעמוד בצל פליטות הפה של ארדואן. אבל לשתי המדינות נושאים משותפים רבים שבהם ניתן לשתף פעולה, החל מהסוגיה האיראנית, עבור לשאלה הסורית וכלה בהפקת גז ממימי הים התיכון. ולבד מכך ראוי לזכור כי טורקיה אינה עוינת לישראל יותר מאשר חלק משכנותינו הערביות, דוגמת ירדן או מצרים, שעימן אנו מקיימים יחסי שלום. ולהבדיל, הקשרים הכלכליים עמוקים ומפותחים הרבה יותר ותיירים ישראלים מתקבלים בה בברכה.