סכנת רמדאן: הרגלים ישנים מתים לאט

הסופר היהודי ארתור קסטלר, מזכירו האישי של זאב ז'בוטינסקי, תיאר פעם את התנהלות אנשי הדת המוסלמים ואת השפעתם על ההמונים, באופן שהיום עלול להישמע בלתי־תקין פוליטית.

קסטלר התייחס לפגיעות הרבות ביהודים בשנות ה־20 של המאה הקודמת. "אנשי הדת המוסלמים בזמני", כתב קסטלר, "נהגו לקרוא בממוצע פעמיים בשנה למרחץ דמים קדוש. בעל בית ערבי נחמד ושוחר שלום היה מתבדח עם דייריו היהודים בחודש רמדאן, היה הולך אחר כך למסגד, מקשיב לדברי המטיף, ואחר, רץ הביתה לשחוט את הדייר, את אשתו ואת ילדיו בסכין מטבח... מעולם לא נמצאתי בקירוב כזה לאלוקות ובמרחק כה רב ממנה".

מעט מזה חווים בשבוע האחרון גם יהודים שחיים כיום בערים מעורבות, כאשר כתוצאה מהסתה, לאומנית או דתית, הופך ברגע אחד השכן הערבי, שלצידו חיים בשלום בימי שגרה, לשונא ולאויב. 100 שנה אחרי שקסטלר כתב את דבריו ו־73 שנה אחרי שקמה המדינה, יהודים יכולים להגן על עצמם טוב פי כמה - והאפשרויות של מוסלמי ארץ ישראל לפגוע ביהודים, גם ברמדאן, הצטמצמו מאוד. למרות זאת, ההיסטוריה של הטרור והפגיעה ביהודים גם לאורך שנות קיום המדינה, בייחוד בעשורים האחרונים, מלמדות שמ"הרגלים" ישנים קשה להיפטר.

העובדה ששוב מתרחש גל של תקיפות יהודים, דווקא בחודש רמדאן, אינה מקרית. אופנת הטיקטוק החדשה, שמתעדת תקיפות כאלה ומדביקה חקיינים, רק מעצימה את התופעה.

קיצוני דת האסלאם, שלאורך מאות בשנים זוהתה על ידי רבים כדת סובלנית יותר מהנצרות ביחסה לדתות אחרות, החליפו את הנצרות בגילויי קנאות אלימים כלפי יהודים וברדיפתם.

רבים מערביי ארץ ישראל חפצים כיום בדו־קיום שקט, אבל יש מהם שקלים להסתה לאומנית ודתית ומושפעים ממנה. לא ברור מדוע דווקא רמדאן - שהאסלאם מגדירו כחודש של התקרבות לאל, הזדככות, התבוננות פנימית ומסירות נפש - הוא המועד שבו מצווה "להדר" בשנאת יהודים, בגזענות ובתקיפות שמזכירות את שפת האנטישמיות האירופית. אבל כך קורה כבר שנים רבות.

ניתן לשלוף מהארכיון מאות דוגמאות של תקיפות יהודים בדרך לכותל, בדרך ל"שמעון הצדיק", במעיין השילוח ובעוד מקומות יישוב מעורבים בארץ שהתרחשו ברמדאן.

אפשר גם להביא דוגמאות לאירועי טרור שרבו מאוד דווקא ברמדאן, ואף גבו חיי אדם, החל בדקירות ודריסות ועד מטענים וירי.

בשנים האחרונות נוסף לכך עוד ממד: רבים מהמותקפים - ואף זה אינו מקרה - הם בעלי חזות יהודית מובהקת, חרדים, או חובשי כיפה סרוגה. הסיבה לכך כפולה: ראשית, הללו ניצבים בחזית המאבק וההגנה על האחיזה היהודית האזרחית בארץ ישראל, בין שמדובר במקומות קדושים ליהדות ובין שבנקודות יישוב שהלאומיות הפלשתינית מבקשת לדחוק את היהודים מהם.

שנית, בדרך זו התוקפים והטרור מוודאים שהם פוגעים ביהודים ואינם פוגעים בטעות בערבים, שנדמים להם כיהודים, כפי שאירע כמה פעמים בירושלים.

גם ב"אינתיפאדת הסכינים" בשנים 2017-2014, הותקפו מספר רב של יהודים חרדים וחובשי כיפה סרוגה, בעלי נראות יהודית, בדיוק מסיבה זו.

את האירועים האחרונים, ניתן להפוך בקלות ל"מלחמת דת", אבל אפשר גם לנסות ולהרגיע את הרוחות באמצעות הידברות ושיח, ולעצור ולכלוא את התוקפים והטרוריסטים, כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן יחד זה לצד זה, בהבנה ובשלום.

בסופו של דבר, כולנו, ערבים ויהודים, יושבי הארץ הזאת, "מתנחלים" כאן, ואף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום אחר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו