זהירות: בחירה ישירה

שמעון פרס השתכנע שהבחירה הישירה תיטיב עימו. תוצאות התיקו החוזרות בין המערך והליכוד (ב־1981: 48 מנדטים לליכוד מול 47 למערך; ב־1984: 44 למערך מול 41, ב־1988: 40 לליכוד מול 39) גרמו לו להתלהב מההצעה לבחור במישרין את ראש הממשלה, שהיתה חלק מתוכנית רחבה יותר של קבוצת אקדמאים בראשות פרופ' אוריאל רייכמן. הערכתו היתה כי בגלל קשריו הטובים עם המגזר החרדי, ובגלל "האמא הערבייה" שהימין הדביק לו, יוכל לזכות בקולות שני המגזרים הללו. 

ניסיתי להניא אותו מן המהלך, אך מרגע שגם יצחק רבין הצטרף אליו בתמיכה בהצבעה בשני פתקים - אחד למפלגה ואחד לראשות הממשלה - לא היה אפשר לעמוד בפניהם. ניסיתי ככל יכולתי לשכנע את מרכז מפלגת העבודה כי השיטה החדשה תהיה מכה קשה למפלגות הגדולות ותגרום לחיזוק המפלגות המגזריות. הזהרתי כי היא לא תבטיח יציבות שלטונית, וכי מי שימצא עצמו בראשות הממשלה עלול לגלות שהוא במיעוט בכנסת, וכי אינו יכול לממש את סדר היום שלו. 

עד מהרה הפך העניין לנושא מפלגתי. העבודה התייצבה מאחורי מנהיגיה ותמכה, הליכוד התייצב מאחורי יצחק שמיר והתנגד (חוץ מנתניהו, שהפר את המשמעת הסיעתית), אבל החוק עבר ערב הבחירות ב־1992, ואמור היה להיכנס לתוקף (כראוי לחוקים המשנים שיטות בחירות) רק בבחירות 1996.

רבין זכה לניצחון גדול במסגרת השיטה הישנה, ובמהלך תקופת כהונתו נעשו ניסיונות - במסגרת שיתוף פעולה של עוזי לנדאו ושלי - לבטל את גזירת הבחירה הישירה, בעזרת חברי כנסת ושרים כמו משה שחל ורובי ריבלין, אך לא עלה הדבר בידינו. בקיץ 1995 הבאתי לדיון אחרון במרכז מפלגת העבודה את ההצעה לבטל את חוק הבחירה הישירה. רבין יצא בשצף קצף כנגד הביטול, מתוך הערכה כי רק הבחירה הישירה תעניק לו קדנציה נוספת. ההמשך ידוע. רבין נרצח, פרס חזר לתפקיד ראש הממשלה, הבחירות הוקדמו, ונתניהו ניצח בהפרש של פחות מאחוז אחד. המפלגות הגדולות הצטמקו, המפלגות המגזריות חגגו, היציבות הפוליטית התערערה. 

פחות משלוש שנים אחר כך נאלץ נתניהו להקדים את הבחירות. אהוד ברק ניצח בגדול, אך העבודה ירדה ל־26 מנדטים, ואילו הליכוד זכה רק ב־19 מנדטים. ממשלת הטלאים שנאלץ ברק להקים לא הצליחה להחזיק מעמד שנתיים, ברק התפטר, התמודד בבחירות ישירות מול שרון, והובס. שרון נטל את הצעת החוק של עוזי לנדאו ושלי, והכנסת אימצה אותה, וביטלה את הבחירה הישירה. אבל את השלכות הבחירה ההיא (המצאה ישראלית שאין לה אח ורע) אנחנו משלמים עד היום בשבירות המערכת ובחיזוק המגזריות. אל נחזיר אותה, ומי שינסה להחזיר אותה מטעמים של שרידות, עלול לגלות כי זוהי משענת קנה רצוץ.