להזיז את נתניהו ושקרים אחרים

זה עניין פוליטי קטנטן, כמעט מתמטי. רק "להזיז קצת" את נתניהו - ויש ממשלת ימין. 65 אצבעות נכספות אלי האידיאולוגיה, לו רק נתניהו לא היה עומד בדרכן. זה לא חדש. הסלוגן הזה התנגן עוד במערכת הבחירות, כשדני דיין, למשל, רמז בגאווה שהרכבת הממשלה היא עניין של יכולת תמרון פוליטית מחד גיסא וחרמות פוליטיים מאידך גיסא. אך מה שמפתיע ומצער הוא שאת החרם שזרעה "תקווה חדשה", בהמשך למפלגות השמאל, קוצרים כעת דווקא פוליטיקאים ופרשנים מימין. ומה שמטריד אף יותר הוא הניסיון להטמיע משוואה שבה ויתור "פוליטי קטן" (נתניהו יזוז) - מבטיח תמורה גדולה (הקמת ממשלה). אלא שבפועל, המשוואה האמיתית היא הקרבה אידיאולוגית ומוסרית - תמורת אינטרס פוליטי צר.

נתחיל במובן מאליו. המרוויחים הגדולים ממהלך של "הזזת נתניהו" אינם רק ח"כים ממפלגות ימין הסוחרים כיום במנדטים שלהם, אלא דווקא חבריהם משמאל, שזוכים ביקר מכל: ניצחון אידיאולוגי. ברור לכל שהדרך היחידה להחליף את שלטון הימין, שלא הובס מאז 2009, היא הפלת נתניהו. יש שרואים בכך סיכוי ל"משחק הוגן", ויש שמייחלים להתפרקות מחנה הימין, שייקלע למאבק פנימי על גיבוש אלטרנטיבה. כך או כך תתפנה הזירה למחנה הנגדי. היש הסבר אחר לתמימות הדעים בשמאל שיש להכתיר כל מועמד לראשות הממשלה, אפילו נפתלי בנט? 

אלא שהכניעה למשוואה הכוזבת הזו אסורה לא רק בשל השלכותיה הפוליטיות, אלא גם בשל משמעות העומק המוסרית שלה. כי זה לא רק עניין פוליטי לנטוש את ראש המחנה האידיאולוגי שלך ברגע שיריביו מנסים לסגור עליו מכל עבר, דווקא כי הצליח לעמוד מולם בעוצמה; זה לא רק עניין פוליטי כשמרימים ידיים מול פרקטיקה של החרמות, רדיפות פוליטיות או משפטיות; וזה לא רק עניין פוליטי כשמעוותים את תוצאת הבחירות הדמוקרטיות של ציבור שלם שלא על דעתו. זה בראש ובראשונה עניין מוסרי וערכי.

פלונטר פוליטי, פקק, חרם, הבטחה, תזוזה - למושגים האלה ממשפחת הפרגמטיקה הפוליטית אין כל קשר לאידיאולוגיה ולמוסר. אם פותרים את ה"פלונטר" על חשבון האידיאולוגיה, אם מעדיפים את "שחרור הפקק" על חשבון הדרך, סופנו שנישאר ללא יתרון פוליטי וללא אידיאולוגיה. יריבינו הפוליטיים ממתינים כבר עם אותו תרגיל לבא בתור.

במשך יותר מעשור נתניהו לא רק הוציא את הימין מן המדבר הפוליטי, אלא הצעיד אותו ואת מדינת ישראל להישגים חסרי תקדים: הזנקת הכלכלה, הסכמי שלום, הכרה ברמת הגולן, שגרירויות בירושלים, החזרת שיח הריבונות, עמידה מול איראן, וניצחון על מגיפה גלובלית. ועדיין, כל זה כנראה אינו מספיק. כשם שלא הספיקה ההוצאה ממצרים; ולא הספיק נס חציית הים; ולא הספיקו המן והשליו; ועמוד האש והענן. התמהמהות קטנה בהר סיני - והופ! עוברים לעגל הזהב. ואמנם קתרזיס פוליטי רגעי מובטח לכל מי שאינו מסוגל לעמוד בלחץ, אך מי שמוותר על מוסר בסיסי בשביל דיל פוליטי חפוז, עלול להשאיר את כולנו 40 שנה נוספות במדבר. ולא, איני מודאגת מהמדבר הפוליטי, אלא מהבצורת הערכית והמוסרית שפוקדת אותנו.