ככל שהעונה הזאת מתקרבת אל היישורת האחרונה, מתחילים לעלות אותם ריחות מוכרים מן הסירים. ריחות של סוף עונה. הליגה התבשלה חודשים על פתיליות, ועכשיו צריך לבדוק מה מתרחש. אנשים שנמצאים הרבה שנים בכדורגל יודעים לזהות מרחוק ריח של אליפות בקבוצות מסוימות, ואת זה המשתק של הפחד בקבוצות אחרות.
אחרי שנתיים של שליטה מוחלטת, מכבי ת"א נלחמת בשיניים על כתר שלישי ברציפות מול מכבי חיפה. ברק בכר הובא כדי להביא את הדבר מה הנוסף שיש לו. בלבול קירב את חיפה בעונה שעברה, ובכר קירב עוד קצת, אבל יש בי סוג של אכזבה קלה ממנו על השבועות האחרונים, שבהם הוא לא מצליח להוציא את חיפה מהדפוס החוזר על עצמו. זה שתוקע את הקבוצה שלו ושלא משרת אותה.
חיפה יודעת לפתוח טוב את המשחקים שלה, אפילו לכבוש מוקדם, גם מול מכבי ת"א ומול המוקש שהוטמן לכבודה בי"א, שמשנה לשנה אני משתכנע שחבל כל כך שהבמאי האיטלקי פליני מת בטרם הספיק ללהק את השכונה ואת המגרש הזה לאיזו סצנה נפוליטנית עסיסית.
אבל חיפה, ובעיקר בכר, לא יודעים מה לעשות עם ה־0:1 המהיר שהם משיגים במשחקי המפתח שלהם. אתמול זה היה עם ראש נהדר של עומר אצילי, אבל במקום להמשיך לדהור על גב הנמר ולהשיג הכרעה מהירה - חיפה מסתבכת. ככה איבדה את היתרון במשחקיה מול הצהובים, וככה היה קורה אתמול, אלמלא הצליח ג'וש כהן להציל אותה מפנדל שהוא עצמו גרם.
תפקידו של מאמן עירני מסוגו של בכר הוא לטפל בתקלות שחוזרות על עצמן. כבר ראינו שלחיפה אין את עצבי הברזל שיש למכבי ת"א. נכון שמכבי פ"ת נתנה קרב והשוותה בשלב מתקדם שלשום, אבל לכולם היה די ברור שהשער בוא יבוא. אם לא בדקה ה־84, אז בזמן פציעות, ואם לא אז – גם אחר כך. כי בבלומפילד אף פעם לא מאוחר. לכן חיפה אמורה להימנע מהסרטים האלה, כי היא לא מכבי ת"א.
למזלה של חיפה, אשדוד התפרקה הפעם עם פציעות מכריעות של דין דוד ושל שלומי אזולאי, שדי גמרו את סיפור המשחק.
ואז בא אצילי שוב וכבש את השער השני. באבולוציה של חיפה בדרך להיות אלופה יום אחד - כבר אמרנו שהיא לא מכבי ת"א - שתלויה ברוח שלה יותר מאשר בשחקן מסוים. חיפה, לעומתה, צריכה עדיין שחקנים טובים ספציפיים, ואולי בסוף העונה יענקל'ה יוכל להגיד שהיה שווה לשלם את המחיר הכבד בהבאתו של הטאלנט.
