למרבה הכאב, מציין עם ישראל מחר ייחוד עצוב. אין עוד בהיסטוריה חברה פתוחה וחופשית שנאלצה, דור אחרי דור, במשך יותר ממאה שנים, לשלוח את בניה להגן על קיומה במלחמה שסופה אינו נראה לעין. בצה"ל משרתים היום ניניהם של חברי "השומר" ומפקדיו - נכדיהם של "שועלי שמשון" ממלחמת העצמאות. בהיעדר נס בלתי צפוי שיהפוך את העזתים לנורבגים, ייאלצו נכדיהם של לוחמי צוק איתן וניני המילואימניקים בחומת מגן להתמודד עם טרוריסטים פלשתינים, צאצאיהם של רוצחי ברנר ב־1921.
בפרספקטיבה היסטורית מדובר בפרדוקס: אף שהיהודים התחזקו באופן דרמטי וממשיכים לצבור בתנופה גדולה עוצמה לאומית מרשימה, הרי חומרת האיומים על מדינתם ממשיכה להתגבר, גם כאשר מוקד הסכנה משתנה. מחד גיסא, ישראל מעצמה אזורית מצליחה. מאידך גיסא, האויב האיראני המחויב להשמדתה מרשים וחזק מכל אויביה הערבים בעידן הקודם, ומגייס מקרבם שלוחים מסוכנים.
החברה הישראלית חייבת, לנוכח האתגרים הללו, להתמיד בשילוב הייחודי שפיתחה בין החוסן הרב־דורי המאפיין חברות שלמדו לחיות עם איומים מתמשכים, לבין החירות, היצירתיות והמוקד הקונסטרוקטיבי, הנותנים טעם לחיים האלה. חברות שבטיות שלמדו לחיות בצל עימותים אלימים פיתחו כושר עמידה וספיגה מרשימים, במחיר דיכוי החירות ואובדן האינדיבידואליזם וכבוד האדם. הישגן היחיד - השרידות - מובטח על חשבון המרכיבים הבונים והיצירתיים: החיים מתקיימים, אך איכותם ירודה וטעמם מר. לא במקרה נכשלות חברות כאלה בהתמודדות עם אתגרי המאה ה־20 וה־21.
לפתחן של חברות מודרניות, פתוחות ומשגשגות רובצת הסכנה של אובדן החוסן הלאומי. הן מבטיחות איכות חיים טובה מאי פעם: חירויות פרט, רווחה כלכלית, ביטחון אישי, סובלנות לשונה ופיתוח הפוטנציאל האנושי. אלא שאלה מתקיימים לעיתים קרובות בצל ויתור על זכות ההגנה העצמית וכניעה לסחטנות. העיוות השבטי האלים והעקר חרץ את גורלן של רוב החברות הערביות; העיוות הפייסני וחדל האונים רווח מאוד באירופה. התברר שמי שמתמכר לאלימות נדרס על ידיה, ואילו מי שנרתע מלדכא אותה ביד רמה ובנחישות אינו מסוגל להתמודד עם אתגריה ולהרתיע את אויביו. בעצם הימים האלה מומחשת הסכנה הראשונה בסוריה והשנייה במזרח אוקראינה.
ישראל תיחרב אם תגלוש לאחת המלכודות הללו. אם תגלוש לכוון הפייסני, תושמד על ידי שכניה האלימים; אם תבצר את חוסנה על חשבון חירות אזרחיה ומאפייניה הקונסטרוקטיביים, תאבד את טעם קיומה ואת הטובים שבבניה ובנותיה הרוצים לחיות בה ולהגן עליה. בלעדיהם תתפוגג. אם תתמסר להזיות, "תשיר שיר לשלום בצעקה גדולה" ו"תבטיח יונה עם עלה של זית", תטפח המציאות על פניה. עליה לקיים חוסן הנכון לקשיחות, כדי לשרוד ולהתמיד בפתיחותה ובשגשוגה. היא נאלצה להילחם בדורות האחרונים, מכיוון שהיא מוקפת שכנים הנוהגים באלימות פרועה ומתמשכת גם בבני דתם ואומתם. היא תיאלץ גם בעתיד להילחם על חייה, מכיוון שהתרבות האלימה של שכניה רק מתעצמת. אפילו הסכמי השלום שלה מתקיימים רק משום ששכניה מורתעים מעוצמתה ומנחישותה.
מתברר שאומות מאבדות את יקיריהן במידה רבה בשל נתוני סביבתן הפיזית והתרבותית, והיקף האבידות יחסית לגודל האוכלוסייה גדול לעיתים קרובות משיעור האבידות במערכות ישראל: ברעידות אדמה בקליפורניה, בהרסנות הטורנדו באוקלהומה, בסופות ובהצפות בחוף המזרחי, בצונאמי ביפן. כך גם בסביבה התרבותית: במלחמות האזרחים בסוריה, בתימן ובלוב ובמוקדי הפשיעה האלימה במוגדישו, בקרצ'י ובריו דה ז'נירו.
הסביבה האלימה של ישראל אינה מבשרת שיפור יסודי. גם בעתיד נילחם על חיינו ונאבד מטובי בנינו. הכאב לא יפחת, אך בידיעה שמאבקם וקורבנם צמצמו מאוד את ממדיו ואת חומרתו של האיום, בעובדה שהנופלים בחרו בדרך כלל מתוך הכרה לסכן את חייהם בהגנה על הכלל ובחיים הטובים המתקיימים בישראל בזכותם - יש מידה של נחמה.
כאב ונחמה
דן שיפטן
ראש התוכנית הבין-לאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה בתוכניות הביטחון לבכירים ולתואר שני באוניברסיטת תל אביב. ספריו עוסקים במצרים, בירדן, בסוריה, בפלשתינים, בערביי ישראל ובאסטרטגיה המדינית של ישראל. שימש ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה (2018-2008), כפרופסור אורח באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון, במכללה לביטחון לאומי ובמרכזי הכשרת הקצונה והפקידות הבכירה באירופה בתחום החשיבה האסטרטגית.