ערב עירוני, לא יתום, אך ממש לא תמים. שקיעה ורודה גולשת בין המגדלים, על האספלט הכחול שני פקחי עירייה כותבים דו"ח לרוכב קורקינט עצבני. "יש לכם שיקול דעת לא לתת דו"ח, למה אתם בוחרים להיות רעים? זהו, נגמרה הקורונה? חזרנו לעיר הרשע?" הפקחים ממשיכים לכתוב בשתיקה.
בלחמנינה אנשים לומדים מחדש את צעדי המחול של התור הישראלי. ימינה, שמאלה, אלכסון "רק שאלה", והכל במגושמות ששוכחת את הריחוק החברתי במהירות.
אני מזמין באגט אבוקדו וגאודה. "מהמם", אומרת הקופאית. בדרך משם אגלה שהבאגט הקשיח, האבוקדו השחיר, והגאודה אגדה נשכחת. בחוץ שני גברברים צעירים מגלים את חוקי החיים בעיר העברית המתחדשת. "זה לא הגיוני שאני עובד כל החודש לשכור דירה כדי לעבוד פה כל החודש", אומר אחד מהם בתסכול, "אחי, לא ידעת שתל אביב זה פירמידה, המקום לבוא אליו כדי לשרוף את כל החסכונות שלך ובסוף לעבור מרושש לפתח תקווה", ספק מנחם אותו השני.
כרקפות אפורות מגיחים החיים העירוניים מבעד למעטה שנת הבידודים. במסעדות המסיכות נמוגות, דרקונים ירוקים משתכרים על הבר, הופעות ראשונות, "גם בתי הקולנוע חוזרים" אמר לי העורך, "לך תבדוק איך זה מרגיש לחזור אחרי שנה". חיפשתי בפריפריה, גיליתי שרק הסינמטק פועל, אז נסעתי לתל אביב, עיר חלוצה.
בתור לסינמטק, קבצן תל־אביבי ניגש בלבוש היפסטר מעודכן עם בקשה עתיקה - אתם יכולים לעזור לי עם קצת כסף? מה אתה מבקש מהם, אומר לו חברו כשהם מתרחקים עם שלל דל, אם היה להם כסף כבר היו בונים חדר קולנוע בבית, ולא הולכים לבית קברות הזה.
התור לסינמטק קשוח מנתב"ג. ארבעה שומרים עומדים בפתח. אחד מהם משלח גברת ותיקה לשוטט בחוץ. "תחזרי רבע שעה לפני ההקרנה, רק אז נפתחת האפליקציה עם האישור". ״אבל קר בחוץ״, אומרת האישה. ״גברת, מה אני יכול לעשות, זאת אפליקציה, היא לא מבינה קור״. כדי להיכנס אדרש להציג תעודה מזהה, אישור חיסון, ביקורת תיקים, ביקורת מסיכה וכרטיס כניסה לסרט. מה כבר מה יש לשדוד שם בפנים, אני חושב לעצמי, ואולי מדובר בצעד חתרני וכל השומרים נועדו כדי שגיבורי הסרטים בפנים לא יברחו החוצה.
בילדותי קולנוע היה טקס. מוצאי שבת בשנות השבעים, כל המשפחה מתלבשת יפה־יפה. סבתא ממה מכינה שלל מאפי בצק ואורזת אותם בקופסאות בסל פלסטיק כחול עם בקבוקי קריסטל. בקולנוע "אורן" הענק, כל משפחה מתפרשת על שורה של כיסאות עץ חורקים, כמו היה זה המשך ישיר של תפילת ערבית בבית הכנסת. ממה התיישבה באמצע השורה, מחלקת מאפים עם מפיות לכל הכיוונים בזמן שסרט הרפתקאות מוקרן על המסך הענק.
הצחוקים מתגלגלים מהזיכרונות אל ההווה, כגודל המסך היתה החוויה המשותפת, סרט היה נ"צ בזמן, חלק ממראות הקיץ ההוא. שבועות לאחר הסרט היינו משחזרים את הסצנות מתוכו, לומדים בדיפוזיית אור כיצד לחיות, ומהם הערכים הנכונים. ידענו שבבלוקים של שכונה ד' בחוץ היו דרמות קטנות למכביר, אולם לא ידענו שאנחנו עצמנו חומרים ראויים לסרט, במקרה הטוב היינו סרטי בורקס אבל אף פעם לא מערבוני קוסקוס.
אחר כך בא הווידאו, היה אפשר לשבת בבית כולם יחד. סבתא ממה לא הלכה לקולנוע יותר. ואז באו הקניונים, והמסכים הלכו וקטנו, הסיפורים הצטמצמו בהתאמה. רף הגירוי. אם כבר לצאת מן הבית, אז רק בשביל לראות גיבורי־על עפים וחלליות מתפוצצות בשלושה ממדים, מושב שבועט בך ומעיף פופקורן במחיר מופקע. כבר לא היה ברור מה נותר מקסם האורות המרצדים, ומה הפך לחוויה צרכנית מהונדסת לעייפה.
שנה בלי קולנוע או יותר נכון שנה בסרט דוקו מייאש על המגיפה שהשביתה את העולם. להופעות התגעגענו, למסעדות הרבה יותר, ולסרטים? למה צריך סרט בעידן הנטפליקס? עוד מסך? מיותר. התלבטתי בין מחווה לאניו מוריקונה המלחין הענק ו"לפני מחר", סרט ישראלי ישן שעליו לא שמעתי אף פעם. הלכתי עם הישן החדש.
שקעתי במושב הנוח, הבטתי סביב, תפוסה דלילה, גיל ממוצע פנסיה תקציבית, שני זקנים בכובעי גרב מתווכחים על החמישית של שוברט, הקלישאות נושבות מכל עבר. אני מודד את גודל המסך עם הטלפון הנייד, במרחק יד פרושה באותו גודל, ובמרחק אמה, הנייד כבר גדול מהמסך.
מיתרונות הסינמטק - אין פרסומות, אבל יש הרצאה לפני הסרט. הבמאית סמדר זמיר נלהבת מהסרט וייחודו. "ככה מהים הגיחה אלידע גרא, הבימאית הראשונה בישראל של סרטי עלילה", היא מסבירה. זמיר משתפת בחדוות הגילוי הראשוני, חשבו שנפטרה, אבל מצאו את הכתובת ב־144. ב־2013 נערכה הקרנה חגיגית לסרט בפסטיבל לסרטי נשים ברחובות. אלידע זכתה לשבת בקולנוע מלא צופים, לזכות בכבוד החלוצה ולראות את הסרט מוקרן מחדש. מה מצבה כיום, שואל אחד מאנשי הגרב. נפטרה, עונה זמיר, אין לה אתר אבל יש לה ערך בוויקיפדיה, קחו תמונה שלה ותתלו על המקרר. אני מרגיש שהרווחתי והסרט עוד לא התחיל.
האורות מוחשכים והשונות שמוקרנת מהמסך מרתקת. חופי ישראל ריקים מאדם ומלכלוך, חלקות טבע בתוך העיר הגדולה, אתרים עתיקים ללא גדרות משמרות. לא רק הנופים מרגישים משונה. אלידע משוחררת מהציווי המודרני למקסם ולרצות את כל הקהל, וכך מביימת סרט שהופך את סיפור בראשית - אדם וחווה, התפוח והגירוש מגן העדן - לריקוד סוריאליסטי. זה סרט משוחרר מהחובה לדבר לילדים, רווקות ומבוגרים כאחד. חוץ מהמוזיקה הנפלאה של אלכס ווייס, אין אפקטים מיוחדים, וכל הקסם הצבעוני מגיע מהתנועה בשחור ולבן בין גבר לאישה, רינה גנור וישראל פוליאקוב, שמתגלה כרומנטיקן לפני שהפך לפולי המצחיקן מהגשש החיוור.
חלקו השני של הסרט מרתק יותר. רות הריס ואריה אליאס בסיפור קטן של אהבה מאוחרת וספק אפשרית, בין אלמנה יקית עשירה ברכוש וקלישאות (הבן פרופסור שלא מתקשר, כל יום שטרודל) לבין עובדיה, מוכר פלאפל עני ושמח בחלקו עם הילדים הרבים שאותם הוא מזין. אולם דווקא כאן גרא מבריקה מעל התקופה ומציירת דמות מזרחית מורכבת, ורומן שמגיע לשיא כשהיקית מבקשת לאפות שטרודל פלאפל, והשניים מתחתנים עם רצון להצמיח מהשונות משהו חדש שישלים ולא לשנות את האחר להיות כמוך.
אפשר לבחון את הסרט דרך פריזמה חברתית ביקורתית, אולם כשיצאתי החוצה וחלפתי דרך מסעדות שרונה מרקט, היה ברור שהכל שופע יותר כיום. נדמה שהחיים פעם, פעמו טוב יותר מתוך שמחת היש מאשר עצבות האין.
בדרך הביתה, סיפרתי למכרה על הסרט והתגאיתי, ״תצטרכי לחכות עוד כמה שנים עד ששוב יוקרן בסינמטק״, אך הגוגל גילה לה שהסרט זמין ביו־טיוב. בעולם שבו זמינות מיידית, הקולנוע נראה כמו שריד מוזר מעידן שחלף. אלמלא הערך המוסף של ההקדמה, לא בטוח שהייתי נהנה מן הסרט באותה מידה. רק כשניסיתי לצפות בו בבית, גיליתי את היתרון הגדול של בית הקולנוע במאה ה־21. מעבר לגודל המסך ולחשכת האולם, בתי הקולנוע כיום הם היכל זמן מנותק מן הזמן שבחוץ. יקום מקביל שבו החיים זורמים ללא קיום מקבילי, זמן משוחרר מזמינות ותקשורת קושרת. מעט זמן שבו הייתי מרוכז אך ורק ביצירת אמנות שתבעה ממני את הקדוש ביותר, להקדיש זמן לזמן.
