כמה אקרובטית יכולה להיות הדמוקרטיה

"השינוי החשוב ביותר - לעגן בחקיקה שרק ראש המפלגה הגדולה ירכיב את הממשלה". כך כתב ב"גלובס" יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, ביום הבחירות לכנסת ה־23, אך לפני שנה. היה עוד רכיב בשיאו של מסע תקשורתי מתמשך, שבמהלכו הסתמן שכחול לבן תהיה המפלגה הגדולה ביותר. במקום לצאת לבחירות רביעיות במקרה שאין הכרעה ברורה, טענו הפרשנים, יש להטיל את הרכבת הממשלה על ראש המפלגה הגדולה. אף על פי שהנשיא צריך להטיל את הרכבת הממשלה על "אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך" לאחר התייעצות עם הסיעות - כדי לדעת במי הן תומכות - בתודעה הציבורית הובילו מסר ברור אחד: "מי תהיה המפלגה הגדולה ביותר".

אבל מה שכיכב במהדורות ובפרשנויות לאורך הבחירות הקודמות, נעלם כלא היה בבחירות הנוכחיות. אמת לשעתה. עד כדי כך שתרחיש הקמת הממשלה שמשווקים הפעם, הפוך לגמרי. סיכויי גוש רק־לא־נתניהו להקים ממשלה השתנו, ואיתם גם כיוון חרטום ספינת הנדסת התודעה. "זה לא עניין של מתמטיקה", אמר בשבוע שעבר דני דיין ממפלגת תקווה חדשה, "זה עניין של פוליטיקה". מי שצריך להרכיב את הממשלה, הסביר, הוא לא יו"ר המפלגה הגדולה ביותר, ואפילו לא המועמד שלו מרב הממליצים, אלא המועמד שמיעוט מפלגות מחרים אותו. ועל דרך השלילה הזאת, המסקנה היא שמדובר בלא אחר מגדעון סער.

כל ממשלות ישראל, למעט שתיים, הוקמו על ידי המפלגה הגדולה; שרון ב־2001 ונתניהו ב־2009. לליכוד היו אז  19 מנדטים בלבד, אך שרון ניצח את אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה, ואילו הליכוד ב־2009 היה קטן במנדט אחד מקדימה. אבל כל זה לא מונע את הפצת הבשורה על תקדימים שהיו כבר, ובכלל, לא רק שזו אינה בעיה, זה הדבר הרצוי והנחוץ לחברה השסועה.

ביושר כתבה דפנה ליאל ב־N12: "ייתכן מאוד שמערכת הבחירות הרביעית תסתיים ב־61 מנדטים לימין. אך אם התרחיש הזה לא יקרה, כולנו נצעד לעבר מחוזות פוליטיים שרגל ישראלית לא דרכה בהם מעולם. אדם עם 12 מנדטים יכול לנסות לכבוש את ראשות הממשלה". לא רק שזאת לא תהיה המפלגה הגדולה, ייתכן שזאת תהיה מפלגה עם 12 מנדטים בלבד. בעיה? כלל לא. כך כתב ב"מעריב" שמואל רוזנר לגבי בנט: "קואליציה בראשות כל מפלגה מותרת, ובלבד שתזכה לאמון הכנסת. במדינות אחרות, מקובל לעצב קואליציות מיעוט. מקובל לראות ממשלות שמונהגות על ידי מפלגות קטנות יחסית. פוליטית, המתמטיקה כנראה תאפשר לבנט את התמרון לכיוון בית ראש הממשלה". אכן, המהירות שבה עברנו מהתזה של המפלגה הגדולה לקואליציה בראשות "כל מפלגה", מעולם לא היתה פוליטית יותר.  

וכן, כל אלו שהתלוננו על השיתוק שתקף את הממשלה הפריטטית לא מתביישים לדבר על ממשלת רוטציה אפילו תלת־ראשית, בהרכב של שבע מפלגות, כשבראשה מנהיג עם עשירית מקולות הבוחרים. איש "הארץ" יוסי ורטר, שזיהה את גמישות היתר באקרובטיקה הפוליטית המסתמנת, ניסה לקבוע רף חדש בסוף השבוע: "20 מנדטים הם המינימום", אמר והוסיף משאלת לב לאיחוד של בנט וסער לאחר הבחירות כדי להגיע ליעד המספרי שיוביל "למען סילוק דייר הנצח מבלפור". 

הפוליטיקה הזאת, שגובלת באריזה מחודשת של תוצאות הבחירות הדמוקרטיות בהתאם למטרה אחת, מובילה עד מהרה אל קצהו של המדרון החלקלק. אם עד כה עסקו בגוש רק־לא־נתניהו בהכשרת התקווה שגם מפלגה קטנה, ואפילו קטנטונת תרכיב את הממשלה, מבלי לחוש דגדוג בעורק הדמוקרטי, הנה הם רוקמים תוכנית ב'. אם לא יצליחו להחליף את נתניהו בתחבולות פוליטיות שלידן "התרגיל המסריח" מפיץ מרגליות, יחזרו לחקיקה הפרסונלית שתמנע מנתניהו להרכיב ממשלה, כפי שרמזו בתקווה חדשה השבוע. 

שהרי מה זה כבר משנה? מדוע לא לחסוך את כל כאב הראש הדמוקרטי הזה ולגשת ישר לתוצאה: להפקיד את הבחירה בידי היועץ המשפטי לממשלה.