ירין שרף פרסם במשך חודשים סרטונים שבהם הוא תוקף ומקלל נשים, מבזה ולועג. בחלקם הוא כינה את עצמו "אנס פוטנציאלי". איזה גבר, הא? חלומי ממש. החומר שממנו עשויים גיבורים של רומנים רומנטיים, האיש שכל אמא מאחלת לביתה.
על פי כתב האישום שהוגש היום (חמישי), הצ'ארמר הזה, בעת ששהה במלונית קורונה, איים על ילדה בת 13, השקה אותה באלכוהול ונתן לה לעשן מריחואנה, איים שיעשה לה "אילת 2" ואז, ממש כאילו הכתובת הייתה על הקיר, הוא אנס אותה. כפה עליה את עצמו, למרות שהיא סירבה שוב ושוב. תוך כדי האונס הוא ביקש ממנה שתרד לו, וכשהיא סירבה, הוא הרביץ לה. לכאורה.
וכתב האישום שהוגש? לא על אונס, מה פתאום. על "בעילה אסור בהסכמה". כי הוא חשב שהיא בת 14, אז החוק, שחשבתי שנוצר כדי להגן על ילדות במצבים כאלה, לא מגן עליה. לא משנה בת כמה היא באמת, לא משנה שהיא סירבה לתת לו מספר פעמיים, לא משנה שהזהירו אותו להתרחק ממנה כי היא קטנה מדי - אם התוקף טוען שהוא חשב שהיא בת 14, זה מה שמשנה. כנראה שהחוק לא נועד להגן על הילדות אחרי הכל. מסתבר, שדווקא על התוקפים הוא מגן.
לפעמים קורים מקרים שמזכירים לנו עד כמה הפער בין החוק למציאות גדול. כי החוק לא מגדיר את מה שקרה במציאות, במקרים כאלה. הרי לא משנה כמה להטוטים משפטיים נעשה, המעשים שנעשו במציאות יותירו את אותה צלקת נפשית על הקורבן של אותו "אנס פוטנציאלי".
הלהטוטים המשפטיים האלה מובילים למצבים אבסורדיים: ירין שרף מואשם בבעילה אסורה בהסכמה, הטרדה מינית, איומים, תקיפה, ומתן משקה משכר לקטין. אם נתרגם את המונחים המשפטיים הקליניים למצב מציאותי: גבר בן 20 לחץ על נערה צעירה בת 13 לשכב איתו, למרות שהיא סירבה לו מספר פעמים, הפחיד אותה שהוא יביא עוד עשרות גברים לאנוס אותה, ניסה לגרום לה לרדת לו וכשהיא סירבה הוא העיף לה סטירה, וכל זה כשהיא שיכורה ומסטולה. תראו, אפשר לשפוך פה הרבה מילים, אבל אם נשים את עצמנו לשנייה בנעליה - די ברור שזה אונס, ואפילו לא ממש אפור.
כשאנחנו מאפשרים לנקודת המבט של התוקף לקבל יותר משקל מנקודת המבט של הקורבן, אנחנו לא ניטרליים. למחוקקים, לתובעים ולשופטים קשה לראות את נקודת המבט של נערה בת 13. הם רובם, מה לעשות, גברים.
הם לא יודעים מה זה להיות ילדה, נערה ואישה בעולם שמתייחס אליך כאל אובייקט מיני, יצור נחות, עניין של שעשוע. הם לא מכירים את תחושת ההשפלה העמוקה כשגבר, לפעמים אקראי, אבל פעמים רבות מוכר וקרוב, בוחר בקלות שלא תיאמן לצמצם את ההוויה שלך למין.
הם לא מבינים את המהירות והתדירות שבה הסיטואציה הזו מתרחשת. קלות כל כך גדולה שאת בעצמך לא בטוחה איך זה קרה, מה הוביל אותך לפה והאם יכולת לעשות משהו אחרת. את התחושה הזו שאת כלואה בתוך גוף שמכתיב את ההתייחסות של הסביבה אליך, גוף שמושך תשומת לב לא רצויה, גוף שמותיר אותך חשופה לאלימות, להשפלה או סתם להקטנה. תשאלו כמעט כל אישה שאתם מכירים - היא יודעת על מה אני מדברת. פשוט כי אנחנו עוברות את זה עשרות פעמים במהלך חיינו. אם התמזל מזלנו זה התחיל כשהיינו נערות. אם לא, זה התחיל כבר בילדות.
אני יכולה רק לנסות לדמיין את נקודת המבט שלה: אולי היא רצתה להרגיש גדולה, מחוזרת, נחשקת. אולי רצתה לנסות לשתות ולעשן, וליהנות מזה. אבל אולי היא גם עוד לא בטוחה מה נכון לה ומה לא. נערות בנות 13, ואני מדברת מהניסיון שלי בלבד, רוצות שיאהבו אותן, רוצות להיות חלק מהחבר'ה, לא לצאת כבדות. ואולי כל המחשבות האלה הסתובבו לה בראש, בערפל של השפעות מריחואנה וכבדות של אלכוהול, והיא לבד. ההורים לא בסביבה, המדריכים לא הצליחו למנוע ממנו להגיע אליה. כשהאנס הפוטנציאלי מתחיל לממש את הפוטנציאל, מה כבר נותר לה לעשות?
אז תגידו - היא פתחה לו את הדלת, היא שלחה לו תמונת אינסטגרם שלה. לפי כתב האישום, הצעדים האלה שלה מעידים על הסכמה. אבל אם החוק בעצמו לא רואה בהסכמה של נערה בת 13 תנאי מספיק, וכל יחסי מין עם נערה בגיל הזה נחשב אונס, למה המקרה הזה שונה? ועד כמה הסכמה של נערה תחת איומים באונס קבוצתי היא בכלל הסכמה של ממש? ומתי נפסיק כבר לדבר על הסכמה ונתחיל לדבר על רצון?
כמדינה, הפקרנו את הנערה הזו. מערכת הרווחה כשלה בתפקידה להגן עליה, ועכשיו גם מערכת החוק. החוק כשלעצמו הוא מכשיר מוגבל אמנם, אבל הוא מאפשר לנו כחברה לשרטט נורמות מוסריות. החוק שמאפשר לבצע "בעילה אסורה בהסכמה" ולצאת עם עונש מופחת הוא בזוי, או לכל הפחות לא מותאם.
אנחנו צריכים כנסת שתשנה אותו. אנחנו צריכים מחוקקים ומחוקקות שאכפת להם מאונס של ילדות, לא רק כשהן נאנסות על ידי ערבים, אלא תמיד, לא משנה מה המוצא של התוקפים. אנחנו צריכות שהמחוקק יתחיל לעבוד בשבילנו. עד אז, אנחנו חיות בחברה שבה פתיחת דלת היא הסכמה, אונס הוא לא אונס, וירין שרף, גם אם יקבל עונש מקסימלי, עלול לצאת מהכלא עוד לפני שיחגוג יום הולדת 30.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו