בעוד שבוע וחצי שוב ייפתחו הקלפיות. וכמו בשלושת סבבי הבחירות הקודמים, גם ב־23 במארס הבחירות הן על נושא אחד בלבד - מערכת המשפט. כל היבטי החיים הציבוריים בישראל מוכתבים היום על ידי אותה צבת שזרוע אחת שלה היא היועץ המשפטי לממשלה וזרוע שנייה היא בית המשפט העליון. זה קורה משום ששני צידי המלקחיים, היועץ המשפטי והשופטים, הם אלה שקובעים לעצמם את סמכויותיהם. אז לא מפתיע שסמכויותיהם בלתי מוגבלות.
ולא משנה מה הנושא - מימון מוסדות תרבות, מדיניות מקרקעין, מדיניות כלכלית, הוראות פתיחה באש, בריאות הציבור, מדיניות הגירה, מיהו יהודי - מקבלי ההחלטות היחידים בישראל הם היועץ המשפטי לממשלה ושופטי בג"ץ. החלטות נבחרי הציבור הן בגדר תרגילי רשות.
כדי לשמר את סמכויותיהם, היועמ"ש והשופטים שולטים במערך התביעה. היותו של היועץ המשפטי ראש התביעה מקנה לו את הסמכות להטיל משטר אימה על נבחרי הציבור, שיודעים שביכולתו לפתוח הליכים פליליים נגדם בכל עת. החרב המתהפכת של חקירה פלילית, די בה כדי לשכנע את מרבית הפוליטיקאים שמוטב לשמור על "שלטון החוק". ואלה שבכל זאת מתנגדים, ישלמו את המחיר.
הזדמנות נדירה
וזה מביא אותנו לראש הממשלה בנימין נתניהו. בעוד מהותית, כל סבבי הבחירות בשנתיים האחרונות נסבו סביב מערכת המשפט, התקשורת קובעת שהכל "כן ביבי, לא ביבי". האמת, יש בזה משהו. אבל לא תפקודו או הישגיו של נתניהו מונחים על כף המאזניים. נתניהו היה ונשאר נושא הבחירות משום שהמלחמה שמערכת המשפט מנהלת נגדו היא ההתגלמות של השחתת המידות והעריצות של מערכת המשפט. עתיד מערכת המשפט תלוי בגורלו הפוליטי של נתניהו.
מתנגדיו של נתניהו מימין אינם רואים את הדברים כך. גם יו"ר ימינה נפתלי בנט וגם יו"ר תקווה חדשה גדעון סער מתעקשים כי אין קשר בין עריצות מערכת המשפט לבין המלחמה שאותה מערכת מנהלת נגד נתניהו. לכן, הם טוענים, אפשר לערוך רפורמה משפטית בזמן שמתנהל משפט נתניהו. אדרבא, השבוע סער הודיע שהוא "שוקל" לתמוך בחוק שיעניק ליועץ המשפטי את הסמכות להדיח ראש מממשלה באמצעות הגשת כתב אישום נגדו. לא ברור איך סער מיישב את הסתירה המובנית בין שני הדברים.
בנט וסער מאשימים כי אין לנתניהו אמינות בנושאים הקשורים לרפורמה משפטית שכן הוא מנע רפורמות משפטיות לאורך השנים. נתניהו אפילו התגאה בכך שהוא חסם ניסיונות שכאלה. הם צודקים. לא רק שנתניהו לא עשה דבר בזמן שהיועמ"ש ושופטי בג"ץ ניכסו עוד ועוד סמכויות מהממשלה ומהכנסת, הוא ישב בצד בזמן שיועצים משפטיים קודמים תפרו תיקים נגד רובי ריבלין, אביחי מנדלבליט, אביגדור ליברמן, אביגדור קהלני, רפול, צחי הנגבי, יעקב נאמן וחיים רמון.
רק עכשיו, כאשר בצעד של צדק פואטי אותה מערכת חסרת מעצורים שעליה הגן קמה עליו, נתניהו לפתע נזעק. הכל נכון. הזעקה של נתניהו כנגד מערכת המשפט היא על רקע אישי. אם הם לא היו רודפים אותו, הוא לא היה מדבר על הצורך לערוך רפורמה משפטית בכלל.
אבל האופורטוניזם של נתניהו לא מאשש את הטענה המהותית של בנט וסער שאפשר להפריד בין ההליכים נגד ראש הממשלה ומלאכת הרפורמה המשפטית. ההפך הוא הנכון. אי אפשר להפריד בין שני התהליכים. זאת משום שהטיפול שמקבל ראש הממשלה ממנדלבליט וחבריו בפרקליטות הוא גם התגלמות הבעיה וגם מביא את הזדמנות האמיתית הראשונה (ואולי האחרונה שתהיה) לבצע רפורמה מקיפה במערכת ולהבריא את הדמוקרטיה הישראלית.
המפתח לממשלה יציבה
דבר אינו כשר בהליכים נגד נתניהו, מתחילתם. בניגוד לחוק יסוד, נפתחו החקירות ללא אישור היועץ המשפטי. סעיף האישום המרכזי נגד נתניהו "שוחד" מתייחס לפעולה - בקשת סיקור אוהד מכלי תקשורת - שאיננה עבירה, לא בישראל ולא באף מדינה דמוקרטית. משמעות הקביעה של מנדלבליט היא שמקצוע העיתונות הוא פשע וכל מגע בין פוליטיקאי לעיתונאי הוא פוטנציאל לעבירה פלילית.
כדי לקדם את ההליכים הפליליים נגד נתניהו אף על פי שאין עבירה במעשיו, מנדלבליט דש בדין הפלילי, הליכי החקירה והגשת כתבי האישום ועשה אותם כחומר ביד היוצר. הוא פעל כך לא רק כדי להרתיע פוליטיקאים מלגעת במערכת המשפט אלא גם כדי לתפוס עוד ועוד סמכויות פוליטיות וסמכויות ממשל השייכות לממשלה. הוא ניצל את ההליכים שהוא מנהל נגד נתניהו כדי לתפוס את הסמכות למנות פרקליט מדינה, לאסור על נתניהו להיות מעורב במינוי מפכ"ל המשטרה, לנהל מערכה פוליטית גלויה נגד ראש הממשלה תוך עריכת מסיבות עיתונאים בפריים־טיים כדי להפיץ תעמולת בחירות נגד ראש הממשלה. הוא ניכס לעצמו את הסמכות לקבוע באם נתניהו רשאי להרכיב ממשלה.
התנהלות זאת של מנדלבליט מובילה אותנו לעצם הבעיה ולמהות הבחירות החוזרות ונשנות.
הצעד הראשון ובל יעבור כדי לחולל רפורמה משפטית הוא השבת החסינות המהותית הקבועה לחברי הכנסת. בלחץ שופטי בג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה, חוק החסינות הועמד על ראשו לפני 16 שנה והוסרה החסינות האוטומטית מנבחרי העם. היועמ"ש ניצל מיד את המצב החדש כדי להגביר את קצב פתיחת החקירות נגד חברי הכנסת ושרים. כמעט כל מי שניסה להצר את סמכויותיו או סמכויות שופטי בג"ץ מצא את עצמו תחת חקירה פלילית, כולל שרי משפטים.
אם הכנסת הבאה תפעל על פי תורת סער ובנט, הם בכל זאת יצטרכו לתקן את חוק החסינות, אחרת אין רפורמה. הדרך היחידה לתקן את חוק החסינות מבלי להעניק חסינות גם לנתניהו היא להגיד שהחסינות לא מתייחסת לפעולות שבוצעו לפני תיקון החוק. אבל אז התיקון יהיה חסר משמעות. היועמ"ש פשוט יפתח בחקירות על פעולות שבוצעו עד מועד התיקון.
וזה מביא אותנו להיבט אחר של הקשר בין רפורמה משפטית למשפט נתניהו. מתנגדיו של נתניהו צודקים. הסברה שהוא רוצה לטפל בעריצות המשפטית היום כיוון שראשו בגיליוטינה כנראה נכונה. אבל מה זה משנה, מדובר בשעת רצון. לראשונה, בזכות מנדלבליט והתנהלותו השערורייתית כנגד נתניהו, יש רוב מוצק של חברי כנסת שמוכנים לערוך רפורמה משפטית מקיפה. התפקיד של המתיימרים להיות שוחרי הרפורמה המשפטית, לרבות בנט וסער, הוא לחבר בין אלה שמתנגדים להליכים נגד ראש הממשלה לבין אלא שמתנגדים לעריצות המשפטית באופן כללי.
בזכות מנדלבליט, אפשר לבנות ממשלה יציבה עם שני הצדדים. כל עוד זה לא יקרה, חוסר המשילות במדינה הנשלטת בידי מערכת משפט בלתי נבחרת, בלתי מוגבלת בסמכויותיה ובלתי אחראית להשלכות מעשיה, תגדל וההליך הדמוקרטי של הבחירות יהיה חסר משמעות. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
