מתארים את השנה הזאת, מיום (כי)פורים שעבר ועד יום (כי)פורים זה, כשנה איומה לא רק בגלל המגיפה עצמה, אלא גם בגלל השלכותיה: האבטלה, חוסר היציבות, העצמאים שקורסים. זה נכון, באמת לא היה קל, אבל משהו בכל זאת סיפק ביטחון כלשהו לאורך התקופה הזאת: המענקים שנתנה הממשלה. מדי חודשיים יכלו עצמאים שהכנסתם נפגעה לבקש ולקבל סיוע של אלפי שקלים היישר לחשבון הבנק. לי זה עזר מאוד.
מובן שאפשר להתייחס לכל דבר בציניות. לומר שזה שוחד של נתניהו לאזרחים, שיאהבו אותו יותר, שיפגינו פחות, שיבחרו בו שוב. אפשר גם לומר שמדובר בשיקולים פיננסיים קרים: היום ניתן קצת כדי שלא נצטרך לתת הרבה יותר בעתיד. אפשר להגיד הכל. לעומת זאת, אפשר להודות על הטוב, שבשנה מטלטלת כל כך ידעתי שמהבחינה העצומה הזאת, של אוכל וקורת גג, אין מה לדאוג.
מי שזכו לילדים בגיל הגן או בית הספר הפעילים בימים אלו, בוודאי שלחו אותם הבוקר מחופשים. מחר נלך לשמוע את קריאת המגילה ונרעיש עולמות בכל פעם שבעל הקורא יזכיר את המן. למה? כי אנחנו מצווים למחות את זכר עמלק. למה, בעצם? כי ביציאת מצרים, עמלק זינב "בך כל הנחלשים אחריך". עמלק מסמל את הברירה הטבעית, את חוק הג'ונגל של החזק מנצח, ואם אתה נחשל - אתה מת, והוא ההפך של רעיון החסד.
תניא: היה רבי מאיר אומר: יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך: "אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן?" אמור לו: "כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם". על פי הדין, מי שחלש - נכחד. אם אלוהים אוהב את החלשים, שישנה את חוקי הטבע בשבילם. ככה מאמינים במקומות שבהם שולטת מידת הדין.
רבי מאיר מציע כאן, במסכת בבא בתרא, הצעה מהפכנית. הוא לא אומר שצריך לעזור לעניים מתוך חמלה, אלא כי דרכם, באמצעותם, נינצל מלחיות תחת חוקי הגיהינום. זה האינטרס של כולנו לחיות בחברה של חסד - אחרת כולנו נחיה בגיהינום של דין.
בחג הזה אנחנו מצווים למשלוח מנות ולמתנות לעניים. משלוח מנות זה קל, אסתטי. זה המקום שבו אנחנו מפנקים את החברים שלנו ועל הדרך משוויצים קצת ביצירתיות שלנו וביכולות הקולינריות שלנו. אין בזה רע, כמובן, זה דווקא נחמד. מתנות לעניים זה ההפך הגמור מכל זה: זה עני, חשוך, לפעמים מלוכלך. זה לתת במקום שאם לא היינו נותנים, לא היה בו חסד. זאת מצווה קשה, ודווקא היא זו שהופכת את החברה הזאת לטובה כל כך.
השבוע פורסם כי "בהתאם להודעת משרד הפנים, יחולקו כרטיסי מזון לאוכלוסיית הזכאים". לא תלושים קומוניסטיים או הקצבת מזון של שנות הצנע, כשלכולם לא היה והיה צריך לחלק בצדק ודין את מה שאין.
מדובר בחסד. החברה הקפיטליסטית שלנו, שיכלה בקלות להישען על ההיגיון העמלקי, שאם אתה עני ונחשל כנראה יש לך חלק בזה ואחריות, ואין סיבה שנפר את חוקי הטבע - בוחרת בחסד, ומצילה אותנו דרך העניים האלה, ממדינה של גיהינום.
מתנות לעניים זה לתת במקום
שאם לא היינו נותנים, לא היה בו חסד.
זאת מצווה קשה, ודווקא היא זו שהופכת
את החברה הזאת לטובה כל כך
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו