אני לא אמא של אסיפות הורים אבל דווקא ליום ההורים בצבא חיכיתי. אפילו שנערך בזום. "לפני כעשרה ימים", פתח מפקד הבסיס, "נתנו לחיילים שלנו את החיסון הראשון". וואלה. רק לפני עשרה ימים? יש מבוגר אחראי במדינה המוזרה הזאת שבה נערך דיון ציבורי בסוגיות של חיסון אסירים ופליטים ואף אחד לא צועק את העובדה הפשוטה שלפיה חיילים ביחידות מובחרות, בינוניות, גדודים או חיילים חמודים אחרים פשוט ישנים צפופים באוהלים, אוכלים צפופים בחדרי אוכל, מתקלחים צפופים כולם יחד ולא חוסנו? יש שר ביטחון למדינה הזאת? סליחה, שכחתי שאין.
"אחר כך", הסביר מפקד הבסיס, "ביומיים שלאחר החיסון, המפקדים הצעירים שמו לב שכמה וכמה חיילים סובלים מתופעות לוואי כגון חום ושיעול. בהתחלה ערכנו בדיקות רנדומליות. לקחנו מטושים מהחבר'ה ואחרי שראינו שלמעשה חמישה מכל פלוגה חולים בקורונה הבנו שאנחנו בבעיה". חמודים המפקדים הצעירים, שרואים תסמינים מובהקים אבל משייכים אותם מיידית לתופעות לוואי ולא לתסמינים. האם הצבא מתעקש לא לזהות תהליכים? אותי זה כמובן שולח מייד למבצעים בשטח שבהם אנחנו מפציצים רגע מאוחר מדי, מרחמים על מחבל אחד יותר מדי, נרדמים בשמירה.
החייל שלי הסביר אחר כך שלחיסון קדמו אימונים קשים אז כאבי שרירים וחולשה כללית יכלו להופיע אצל אחדים מהחבר'ה ("לא אצלי, אמא") גם בלי לעורר עניין. עד שהמטושים הרנדומליים חזרו מהבדיקה, חצי בסיס יצא הביתה לשבת, ומיטב בנינו פינקו את בני משפחותיהם בהדבקה רנדומלית. אלה שיש להם דפ"ר פחות מרשים, יצאו הביתה ונכנסו לבידוד.
המפקד שדיבר איתנו היה מקסים, וגם המזכירה־חיילת שעזרה לו לתפעל את הזום ("סתיו, למה לא רואים אותי עכשיו? ההורים מתלוננים שלא רואים אותי. אה, אני אפסיק עם הצ'אט, תקריאי לי את השאלות כי כשאני מקריא אותן לא רואים אותי"). הוא דיבר בכנות ולקח אחריות.
ישנים צפופים באוהלים, מתחסנים מאוחר. חייל מתחסן // צילום: דובר צה"ל
החלק המביך באמת היה פרק השאלות של ההורים, שנפתח בהוראה חד־משמעית: "כדי שנהיה יעילים, אתם כותבים לי את השאלות שלכם ואני אענה. בבקשה, אל תתפרצו" - אכן, התפרצות אחת הספיקה לכולנו. הזום הכיל 100 הורים, הבסיס מכיל כ־1,500 חיילים, המפקד עשה עוד ועוד סבבים של זום אבל דווקא בגזרת ההורים פג תוקף הסבלנות מהר. שתי דקות לאחר יריית הפתיחה ההורה הראשון נטרל את המיוט של עצמו והקרקס החל: "הטעיתם את החיילים והם דיווחו למשרד הבריאות ועכשיו הם לא יכולים לצאת מהבית, תגידו למשרד הבריאות שהכל בסדר", וגם "לאשתי ולי כבר יש דרכון ירוק, מדוע שלא נבוא לבסיס וניקח ממנו את הילד החולה הביתה?" "לגמריייי", עונה לו אמא עם ר' נוקבת, וגורמת לאבא אחר עם ארשת של יו"ר ועד הורי "קולה של אמא" להתפרץ לשיח ולפתוח בסדרת חינוך משל עצמו.
"בתור אב גאה לארבעה לוחמים", הוא היטיב את בלוריתו והמשיך, חלקם השתחררו והצעיר בהם משרת כעת ביחידה, אני יכול להרגיע את כולכם ולומר שהוא בידיים נהדרות, אין כמו המפקדים בבסיס הזה. אני מאושר לומר שהכל בסדר, וגם האוכל ביחס לשנים קודמות מאוד השתפר".
"האוכל" היה הקטליזטור שגרם למפקד להשתיק שוב את הריבועים ולספר להורים שילדיהם נותרו להחלים בבסיס, שמי שילדיו לא מרוצים ממנות הקרב ההיגייניות המוגשות מוזמן לרכוש עבורם ארוחות מיוחדות בשקם ולשלוח להם. לא כך דמיינתי את המפגש הראשון עם הבסיס, אבל אני מעדיפה את זה ככה.
כל עוד האיחוד האירופי, הרשות הפלשתינית ואני סובלים מאותם תסמינים - הגִזרה מוגנת. רק שלא נמשיך להיות כל כך אידיוטים ביום שאחרי. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
