כל מי שעוסק בענייני ביטחון היה רוצה להיות זבוב על הקיר בארוחת הערב המצומצמת שבה אירח אתמול הרמטכ"ל אביב כוכבי את מפקד פיקוד המרכז (סנטקום) של צבא ארה"ב, הגנרל קנת מקנזי.
מקנזי הגיע אתמול לביקור עבודה מתוכנן וקצר בארץ, ראשון מאז הועברה גזרת ישראל לאחריותו. זאת היתה אחת ההחלטות האחרונות של ממשל טראמפ, שנועדה לתקן אנומליה ארוכת שנים שבה היתה ישראל לבדה, מכל מדינות האזור, כפופה לפיקוד אירופה (סנטקום) של הצבא האמריקני.
המעבר בין הפיקודים נועד להקל את התיאום המבצעי והמודיעיני בין צה"ל לצבא האמריקני. לא מדובר בצעד סמנטי בלבד: התיאום הזה הכרחי, כמעט יומיומי, גם כדי לשתף פעולה וגם כדי למנוע התנגשויות בין ידידים, למשל בתקיפות המיוחסות לחיל האוויר במזרח סוריה, שנתונה לשליטה אווירית אמריקנית.
מטבע הדברים, הנושא הכבד ביותר שמונח בין צה"ל לסנטקום הוא איראן. חייליו של מקנזי שילמו וישלמו מחיר כבד על הפעלתנות האיראנית באזור; מעיראק ועד אפגניסטן, טביעות אצבעה של טהרן מורגשות בכל מקום, ונתיב הדם שהיא אחראית לו מתארך בעקביות. מפתיע יהיה לגלות שבין האורח למארחיו קיימים פערים בסוגיה הזאת, ובדאגה מפניה.
ובכל זאת, מקנזי הוא גנרל אמריקני, וארה"ב היא מדינה מסודרת. לפני שנחת בארץ הוא קיבל את סקירת התקשורת השבועית, ובה תרגום מלא של נאום "שני הלאווים" של הרמטכ"ל כוכבי בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי: לא לחזרה להסכם הגרעין המקורי עם איראן, ולא גם להסכם משופר עימה.
אפשר להניח שבוושינגטון לא אהבו את הדברים. לא רק משום שהם הונחו למפתנו של הממשל החדש עוד בטרם סיים לפרוק את חפציו, אלא כי בין ידידים רצוי היה לנהוג בידידות: לעדכן אותם מראש, בדיסקרטיות, ומשם להתקדם למו"מ (דיסקרטי גם הוא) בניסיון לחלץ את המקסימום מהסיטואציה הבעייתית הנוכחית, של הסכם גרוע שהממשל החדש כבר הצהיר כי בכוונתו לחזור אליו במתכונת לא ידועה.
ספק אם מה שנכון לישראל הוא למצוא את עצמה כעת לעומתית לביידן ובכירי ממשלו. לא רק כי הגיעה העת לסלול מחדש נתיבים למפלגה הדמוקרטית, שתשלוט בשנים הקרובות גם בשני בתי הנבחרים, אלא כי אחרת היא תתקשה להשפיע על המו"מ הצפוי עם איראן ועל פירותיו. גרוע מכך: בולמוס הצווים של ביידן בימיו הראשונים בתפקיד מלמד שהוא בא לעבוד. חלק מההחלטות שקיבל - למשל ההקפאה "לצורך בחינה" של עסקת הנשק עם האמירויות וסעודיה - מאותת שלא יחשוש להתעמת עם ידידים.
בינתיים, נשבעים ביידן ואנשיו למענה של ישראל. בשימוע שנערך לו בקונגרס נשמע שר החוץ החדש טוני בלינקן כציוני נלהב. דבריו אמנם דורשים הוכחות בפועל - בוודאי כאשר רבים מעמיתיו לממשל (ומהכפופים לו במשרד החוץ) היו שותפים להסכם הגרעין המחורר הקודם - אבל דומה שנכון לנהל את השיח הזה בדרך אחרת, בוודאי מצידו של כוכבי, שכדי לקדם את תוכניות התקיפה באיראן יידרש לאמריקנים בציוד ואמצעי לחימה.
ומה עם האמון?
ראוי לבחון את דבריו של כוכבי גם מפריזמה אחרת. הפרשנים נחלקו באופן כמעט אוטומטי ביחסם אל הדובר על פי עמדתם בסוגיית הסכם הגרעין עם איראן: מי שתומך בהסכם התנגד לכוכבי, ומי שמתנגד להסכם - תמך ברמטכ"ל. כתוצאה מכך, גבר אצל חלקם העיסוק באיש על העיסוק באישיו, וגרר כלפיו ביקורת אישית חריפה שחרגה הרבה מהנושא עצמו; התבקש כמעט לתהות מה היו אומרים לו הציג כוכבי עמדה הפוכה, שתואמת לעמדתם, כפי שעשו קודמיו מאז ראשית העשור שעבר.
העמדה שהציג כוכבי לגיטימית. אפשר לתהות כמובן מה גרם לו לשנות את דעתו: זקני המטכ"ל דווקא זוכרים שכאשר היה כוכבי ראש אמ"ן, בשנים שקדמו להסכם הגרעין הקודם עם איראן, הוא התנגד לתקיפה ישראלית של מתקני הגרעין, אופציה שהוא מקדם כעת. אמ"ן בהנהגתו גם לא התנגד אז באופן קטגורי להסכם כפי שעשה כוכבי השבוע, אלא טען שכדי שניתן יהיה לחיות עימו בשלום צריך להכניס בו שיפורים רבים.
השלכות הקורונה חשובות לא פחות מתוכניות מבצעיות. הרמטכ"ל כוכבי בתרגיל של גבעתי, השבוע // צילום: דובר צה"ל
ועדיין, זכותו של כוכבי לחשוב כיום אחרת. בין כי בזמן שעבר מאז ההסכם הקודם הוכח שאיראן מתעתעת, משקרת ומסוכנת מכפי שהוערך, ובין כי האחריות שמונחת כעת על כתפיו שונה (בחזקת "דברים שרואים מכאן"). גם האפשרות שביקש להציג קו אחיד עם הדרג המדיני אינה פסולה: ככל שהעולם יתקשה לתקוע טריז בתוך ישראל, הוא יידרש לעסוק בנטרול המוקשים ובסתימת הפרצות שהיו חלק מההסכם המקורי.
עקרונית, עדיף היה לו הרמטכ"ל הותיר את עצמו מחוץ למדמנה הפוליטית בעיצומה של מערכת בחירות. הוא מנוסה דיו כדי לדעת שכל מה שיגיד עכשיו ישמש, בצורה זו או אחרת, לקמפיין כזה או אחר. ממילא, ספק אם הוא עצמו או צה"ל יפיקו מכך תועלת: גם ההבטחות לתקציב שיבוא בצד האיום האיראני רשומות על הקרח. ביום שאחרי הקורונה יתבצע חיתוך חד בתקציבי המשרדים; תקציב הביטחון וצה"ל יידרשו להיכנס מתחת לאלונקה.
כאן, אולי, טמון המשגה העיקרי של כוכבי בנאומו. זאת היתה עבורו הזדמנות פז לעלות קומה. לדבר כמנהיג לאומי בעידן של שבר מנהיגותי גדול. לא להתמקד רק בפס הצבאי־ביטחוני הצר, אלא להסתכל רחב ועמוק יותר, לחברה הישראלית ולמשבר העצום שהיא מתמודדת איתו כיום - הכלכלי, הבריאותי ובעיקר החברתי.
72 שנים שהציבור הישראלי תומך בצה"ל. מחבק אותו. שולח לו אריזות שי וסורג לו גרביים. הקורונה והמצב הגיאו־פוליטי באזור הפכו את היוצרות: במובנים רבים, הצבא יציב היום יותר מהחברה שתומכת אותו, בוודאי כאשר ישראל נמצאת במצב הביטחוני הטוב בתולדותיה (כפי שעולה מדברי הרמטכ"ל).
מצופה היה מהרמטכ"ל להתייחס לכך בנאומו. לדבר על השבר - שאחראי בין היתר גם לירידה הדרמטית באמון הציבור בצה"ל - ועל שלל נושאים שמונחים לפתחו, מענייני שילוב נשים וחרדים, ועד לקורונה ונגזרותיה במובן הלאומי הרחב. דווקא החלטתו להימנע מכך היתה פוליטית, וחבל; חשיבותם של נושאים אלה לביטחון הלאומי אינה פחותה מזו של מטוסים ותוכניות מבצעיות.
שתיקה של אחריות
בשולי הדברים, ובהמשך ישיר אליהם, לא נשמע השבוע קולם של הרמטכ"ל ובכירי צה"ל בעקבות החלטתה של שופטת המחוזי ארנה לוי לבטל את הדחתו מצה"ל של מפקד מצ"ח באר שבע, בטענה שלא נמצאה תשתית עובדתית וראייתית שמטילה עליו את האחריות להתאבדותו של לוחם גבעתי ניב לובטון ז"ל.
הפרשה הזאת, שרק מקצתה פורסם, עוד צפויה לטלטל את צה"ל, את מצ"ח ואת הפרקליטות הצבאית. היא כבר מטלטלת את המטכ"ל, על רקע הדברים חסרי התקדים שהטיח ראש אכ"א, האלוף מוטי אלמוז, בתביעה הצבאית ובכיריה. מתבקש היה לשמוע ממפקדי הצבא דברים ברורים, בוודאי כאשר בית המשפט נוטל ממנו את הסמכות בסוגיית האחריות הפיקודית, ובמה שנגזר ממנה. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
