כיפת הקפיטול חלולה

הדיון על עתיד הדמוקרטיה כבר כאן. הוא בעיצומו. השחיקה בדמוקרטיה הליברלית היא אירוע מתמשך כבר כמה שנים. היא נכנסה לתאוצה בשנה האחרונה בגלל מגיפת הקורונה ובמקביל מהומות ואלימות ברחובות. שני הצדדים, גם הימין וגם השמאל, יעשו לעצמם חיים קלים אם יתעלמו מהסכנה. אי אפשר להכחיש את ההסתערות על הקפיטול ומשמעויותיה. זה שריפת הרייכסטאג ורצח קירוב בכרטיס אחד. מומחה גרמני בשם מיכאל ברנר כתב ב"וושינגטון פוסט" שזה דז'ה־וו של הפוטש של מרתף הבירה במינכן ב־1923. נכון, השם המפורש. אדולף היטלר.

הוא מציין בצדק שהפוטש נכשל, אבל כעבור עשור היטלר עלה לשלטון. הוא טוען שהיתה בעיה במערכת המשפט. היא היתה רכה מדי בעונש שהושת על היטלר. אבל בנקודה הזאת, שכמה מלומדי משפט בכירים בישראל גם הם מחזיקים בה, צריך להציב סימן שאלה גדול.

פרופ' ברנר מציב את התמונה כאילו גרמניה יכלה להיות דמוקרטיה פורחת ומתפקדת אבל קרה שהיטלר עלה לשלטון. הכישלון של מערכת האכיפה ושל בית המשפט לא מתחיל במינכן 23'. הרי אותה מערכת "דמוקרטית" וימארית קיבלה כנתון וכמובן מאליו שהמערכת הפוליטית בגרמניה מצוידת במיליציות סמי־צבאיות חמושות. לא מדובר רק בפריי־קור. אלא זה כולל גם את המיליציות של המפלגות הסוציאל־דמוקרטים והקומוניסטים. היה מסע רציחות וטרור שבו מתו מאות בני אדם. 

וכאשר משווים את ההספק של היטלר בארבע שנותיו הראשונות להספק של הנשיא טראמפ, רואים את ההבדל ואין לערוך השוואות ביניהם: גרמניה היתה התוקפן במלחמת הטבח ההמוני שפרצה ב־1914. הגנרל לודנדורף היה שותף שווה להיטלר בפוטש של מינכן וחברו הפילדמרשל הינדנבורג היה הנשיא שהמליך את היטלר. ארה"ב לא קמה חבולה בימי טראמפ ממלחמה טראומתית שבה נהרגו מיליונים, מלווה ברעב, מגיפות ואינפלציה יזומה של מאות ואלפי אחוזים. באמריקה לא נכתבו ספרים בנוסח "סופת הפלדה" שהיללו את אלוהי המלחמה. היטלר ביטל את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, הטיל חרם על יהודים, הטיל טרור בגרמניה וקינח במרחץ הדמים של ליל הסכינים הארוכות - כל זה בתוך מעט יותר משנה. היטלר ניסה לספח בכוח את אוסטריה ב־34' ודווקא עמידה של כמה מדינות נגדו הרתיעה אותו. לכן זה לא נכון שגרמניה היתה מועדת לדמוקרטיה ליברלית ורק עלתה בטעות על הרכבת הלא נכונה. ארה"ב לעומתה מגיעה למצבה הרעוע כשהיא נשענת על מסורת ארוכה של דמוקרטיה ושמירה על ערכים ליברליים. זה הבדל מהותי בהשוואה לגרמניה.

מתעורר הרושם שהניסיון הגרמני עם היטלר והנאציזם הפך לנשק לא קונבנציונלי שבאמצעותו מרתיעים ומשתיקים את הימין במדינות המערב; אלא ששימור הדמוקרטיה וביסוסה הם יעד משותף לשני הצדדים במערכת הפוליטית. צריך להפנים את זה. מומלץ לכן לשים לב שהפשיזם לא מת במאי 1945 אלא שינה את צבעי המיתוס שלו. נכון, היו פינושה והיו החונטות בארגנטינה ובארצות אחרות, ספרד ופורטוגל. אבל הפשיזם בעל החיוניות, שאף זכה ללגיטימציה, קם לתחייה במשטרים של קסטרו וצ'אבס, קובה וונצואלה. המיתוס של הצדק החברתי, הצדק החלוקתי, הקולקטיביזציה והשוויון, השכנת צדק היסטורי היוו בסיס לפשיזם לא רק באמריקה הלטינית אלא גם במזרח התיכון שלא לדבר על הו צ'י מין ומאו. 

כל זה אומר שאנשים אחראים במדינות הדמוקרטיות צריכים לעצור ברגע הנתון ולהתכנס למחשבה אמיתית. הסכנה בארה"ב למערכת ציבורית חד־מפלגתית היא ריאלית. טראמפ הוא טראמפ. יש דרכים לרסן אותו. אבל התיאבון לתוספת קטנה של מדינות דמוקרטיות בטוחות הוא גדול. הדמוקרטים שינו למעשה את שיטת הבחירות לטובתם. הסכנה של הפיכת בניין הקפיטול לכיפה חלולה שמתחתיה לא קורה כלום כי משטרת המחשבות כבר גיהצה הכל, היא מוחשית.