לטראמפיסטים יש מה ללמוד מאלי סדן

לא בכדי, הרושם העז שהותיר ההמון המוסת שחדר לבית הנבחרים הגביר את החששות שמא הדבר ייתכן גם במחוזותינו, ולא רק במרחבי השיח של השמאל. מדובר בחששות שווא, אם כי יש מן המשותף בין כמה אורחים צווחנים לרגע, שהפציעו לפתע בקדנציות האחרונות על ספסלי הכנסת מטעמה של מפלגת השלטון, לבין חלק ממלבי ההפגנות בוושינגטון. 

ה"טראמפיזם" יושב על קיצור דרך, וזו למעשה הטרגדיה הגלומה בו עבור קהלי היעד שברצונו לשרת. קהלים שחשים, בצדק, הדרה ארוכת שנים ממרכזי העוצמה וההגמוניה, אך התשוקה להחליף את האליטות המכהנות "אינסטנט" - רק יצרה געגוע וכמיהה לאותן האליטות. ה"טראמפיזם" מתבסס על מנהיגות שבמקום להוביל את הקהל ולתת לו שפה ודרך, היא מאשררת את מצבו, ואף מסיתה אותו נגד שינוי גם כאשר זה ראוי ונכון; היא לא עוסקת במוביליות ובהתוויית דרך, לא בהעצמה או בהסללה, אלא בשעתוק הסדר הקיים תוך שנאת "מי שנמצא שם באליטה"; ובעיקר - הזעם כשפה. ללא תיווך. באופן קולני וגופני כאחד. כנגד מגרשי האליטה; לא כדי להגיע למגרשים אלו, אלא כאתרים שיש לשמר אותם כ"אחרים", וככאלה כ"מתועבים".

אך יש דרך אחרת, גם בארצות הברית וגם בישראל. זו הדרך שסללה בארה"ב את חזרתם של השמרנים לשלטון לאחר דומיננטיות רבת שנים של דור הסיקסטיז: באמצעות עשייה מעמיקה של יצירת מכוני חשיבה, קרנות ומלגות שחנכו סטודנטים וחשפו אותם למחשבה שמרנית במקביל למה שלמדו בקולג'ים, והפכו אותם ל"תרבות נגד" לרוח הליברלית ששררה במסדרונות האקדמיה והממשל. 

בישראל נזכיר את הימים שאחרי תוכנית ההתנתקות. הדור הצעיר של בני הכיפות הסרוגות דיווח בהיקפים עצומים כי המנהיגות הישראלית (והרבנית) בגדה בו, שהוא נטול שפה אפקטיבית להשפיע על המדיניות הציבורית, רבים ממנו ביטאו רצון "לפרוש": הן מן המדינה, קרי - לא להתגייס לצבא; חלקם מן הקהילה - בין שבאמצעות התחרד"לות יתר ובין שחלקם באמצעות חזרה בשאלה. 

האנטגוניזם היה בשיאו, והיה ניתן להבין זאת. "ממשלת ההתנתקות" היתה נקודת שפל דמוקרטית: הצרת יכולת ביטויי המחאה (תוך מעצר קטינים); פגיעה בחופש הביטוי כנגד התוכנית תוך החלפה בוטה של ראש שב"כ ורמטכ"ל שהעזו לבקרה; והצגת אי יישום התוכנית כמה שיבטא מרי אזרחי מתנחלי, עם תרחישי אימה של מדינת טרור דתית־לאומית. 

כל זה יכול היה להצדיק רצון להתנתק מן המדינה שהפכה את מאות הנערים ל"פורשים". אך כמו אותם "פורשים" מקוריים (רוויזיוניסטיים בתקופת המחתרת והסזון) - לא אומצה אופציית הפרישה. במקום זאת אומצה אסטרטגיה מורכבת, שדרשה הקמת מוסדות, השקעת משאבים ובניית סיפור עם אור בקצה המנהרה: פיתוח מואץ של המכינות הקדם־צבאיות (שכבר פעלו באותה תקופה), כמו גם מוסדות נוספים להשתלבות בשיח הציבורי (כמו "המכללה למדינאות" ואחרים), תוך אימוץ המסר: "נשפיע מבפנים". כלומר, לא רק מניעת "פרישה" אלא האצת הכניסה פנימה, לתוך מוסדות המדינה, כדי להשפיע. 

בין שהדבר קרה ובין שלא, יש לכך משמעות עצומה: הישארות בתלם וניתוב הזעם לעשייה בונה לטובת החברה והמדינה. את זאת לא עשה ממשל טראמפ, שהעדיף לתת לכל כך הרבה אנשים אשרור לתחושות - אותנטיות ככל שהיו - וגם לא עושים אותם צווחנים טראמפיסטים שמכהנים כאן. השקעות ארוכות טווח, כמו שעשה אלי סדן במכינת עלי, ואחריו עשו רבים אחרים שצמחו משלל מכינות קדם־צבאיות - ולימים גם משלל במות תקשורתיות שונות שנתנו במה למי שבעבר חשו שהשיח חסום עבורם - זו הדרך. כשאזרחים יודעים איך להשפיע על המשחק הפוליטי, הם מחוייבים לכלליו: באמריקה ובישראל - לטראמפיסטים יש מה ללמוד מאלי סדן.

 פרופ' אודי לבל, ביה"ס לתקשורת ומרכז בס"א, אונ' בר־אילן