חוזרים לשגרה בארה"ב? לא סביר

לכאורה אפשר לנשום לרווחה. ה"דיבוק" של דונלד טראמפ יוצא מהבית הלבן. נאחז בידיות הדלתות, תוקע את עקביו בקרקע, צועק חמס (בצדק) על סירוב בתי המשפט לעיין אפילו בראיות על גניבת הבחירות - אבל בדרכו החוצה. וכביכול חוזרים לשגרה בארה"ב, למדיניות גלובליסטית של שתי המפלגות הגדולות: המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית תשלוט בנשיאות וברוב דחוק בבית הנבחרים; והמפלגה הרפובליקנית השמרנית תשלוט בסנאט (ייתכן, תלוי בטוהר הבחירות בג'ורג'יה) ובבית המשפט העליון. ראשיה הוותיקים (וכנראה גם השופטים העליונים השמרנים) מכירים בניצחונו של ג'ו ביידן, מכרם־שותפם מאז ומתמיד. 

כביכול חוזרים בארה"ב לאיזון עם הסכמה בין־מפלגתית על סדר מדיני גלובליסטי משותף: הקלות על הגירה וטיפוח סחר ותנועות הון ללא הגבלות של מדינות לאום, צמצום הריבונות של מדינות לאום בסוגיות של שלום ומלחמה או איזון סביבתי, נסיגה מסוימת של ארה"ב ממעמדה ההגמוני והעצמת הדין הבינלאומי והמוסדות שיאכפו אותו. סדר כזה מאיים על ריבונות האזרחים בעולם כולו, אבל מה זה לעומת אידיאלים אוניברסליים נשגבים, שיחזרו וייטיבו עם האנושות אחרי זמן קצר של אופל תחת טראמפ?

חזרה כזאת של המגמה האנטי־לאומית לפוליטיקה העולמית היא חזות שווא. היא מועדת להיתקל בהתנגדות חזקה, שמקורותיה גם בהשתנות היחסים הבינלאומיים וגם בהשתנות הפוליטיקה הפנימית בארה"ב. בזירת יחסי החוץ נכשלה במידה גוברת והולכת חתירת ארה"ב להשליט סדר מדיני גלובליסטי בחסות אמריקנית בשנים 2016-1988. מלכתחילה היתה סתירה מהותית בין התוכן של הסדר הזה לבין מה שמתנה אותו. היתה סתירה בין שגשוג הרמוני ושלום על בסיס כרסום בריבונות של מדינות לאום, וזה תוכנו של הסדר העולמי, לבין מה שהיה אמור לאכוף אותו - עליונותה הצבאית והכלכלית של מדינת הלאום האמריקנית. 

אם מכרסמים בריבונות בכלל, מה על הריבונות האמריקנית? ומי, אם לא האמריקנים, יאכוף את הסדר העולמי? בסופו של דבר, הוטלו הגבלות על ריבונותה של ארה"ב עצמה: על יכולתה לבסס עצמאות אנרגטית, למשל, בפיתוח פצלי השמן; על יכולתה להגן על תעשייתה מהיצף על בסיס ייצור בתנאי עבדוּת או להגן על הקניין הרוחני המאפשר את הייצור שלה. והרי לא רק על הריבונות של ישראל מאיים בית הדין הבינלאומי בהאג, אלא גם על זו של ארה"ב בבואה לאכוף את הסדר הגלובלי. 

בתחילה, כשעדיין לא נראה אתגר ממשי על עליונות אמריקה, היה אפשר להתעלם מהסתירה, אבל הסדר הגלובלי בחסות ארה"ב איפשר לסין לקרוא תיגר על עליונות ארה"ב וסיכל התמודדות אפקטיבית של ארה"ב. גם ארה"ב וגם סין אינן מעוניינות במשטר קוסמופוליטי דמיוני של איזושהי ממשלה על־לאומית עולמית, שתחיל גם עליהן את מרותה, כביכול. שתיהן דבקות בריבונותן ושואפות להגמוניה גלובלית. לכן הדמוקרטים באמריקה יתקשו לחזור לפגיעות בריבונות האמריקנית כבימי אובאמה בבית הלבן. עד טראמפ עסקה ארה"ב בכפיית סדר בחסותה, ולשם אכיפתו היתה מוכנה, למרבה האבסורד, לפגוע בעצמה. ביטחון עצמי מופרז היה בעוכריה. התעצמות סין, וכן האנרכיה שנזרעה במזרח התיכון, חשפו את הכשל שבמדיניות האמריקנית: פגיעה עצמית שסופה כישלון בכפיית סדר עולמי.

לכשל היו השלכות פנימיות חמורות בתוך ארה"ב. ההגירה הפרועה והסחר הבינלאומי ללא הגנה על התעשייה המקומית פגעו קשות בשכבות הנמוכות באמריקה. המפלגות הגדולות רמסו אותן במדיניות הגלובליסטית, ובשתיהן התפתח מרד נגד הרמיסה: אצל הרפובליקנים בראשות טראמפ ואצל הדמוקרטים בראשות סנדרס. את סנדרס בלם המנגנון הדמוקרטי באמצעים לא הגונים בבחירות 2016, ואולי גם לקראת בחירות 2020. טראמפ גורש מהנשיאות, גם הוא אולי באמצעים לא הגונים וכן בעזרת ההנהגה הרפובליקנית. אבל האם נפגעי המדיניות של "הביצה" הוושינגטונית ייכנעו בשקט? לא סביר. אם ביידן, המוכתם בקבלת שוחד מסין, יחזור למדיניות הזאת, הוא יקומם עליו רבים בציבור האמריקני, מימין ומשמאל ומקרב המתפכחים מהבלי הגלובליזם.