השבת הנורמליזציה הפומבית עם מרוקו, שהחלה יום למחרת החתימה על הסכם אוסלו ונפסקה שנים מעטות אחר כך, החזירה אותי 42 שנה לאחור, לביקור הראשון מבין רבים מאוד במדינה המיוחדת הזו. זה היה ביולי 1978. הייתי יועצו המדיני של שמעון פרס, אז יו"ר העבודה באופוזיציה. נסענו לפריז ומשם למרוקו, במטוס המלך חסן השני. היתה זו הפעם הראשונה שבה טסתי במטוסו של מלך, עם דרכון בזהות אחרת, למרוקו.
ביקור בארמון. מרקש // צילום: GettyImages
אבל ההפתעה הגדולה חיכתה לי דווקא כאשר הגענו. על כבש המטוס המתין לנו ישראלי שקיבל אותנו בשמחה גדולה, ומצאנו עצמנו מדברים עברית. הוא היה ראש שלוחת המוסד במרוקו, ורק באותו רגע הבנתי את עומק הקשר. על הקרקע המתינה לנו שיירת מכוניות שרד שחורות, שכללו את רכביהם של אנשי הביטחון.
נלקחנו לארמון בבירה, וכל אחד הופנה לחדרו. הארמון היה ממוזג, החדרים היו ענקיים; בחדרי פגשתי פירמידה של כדורי שוקולד. חדר האמבטיה נראה כמו חנות קוסמטיקה. הבנתי כי המושג "כיד המלך" פירושו - הצעה של אופציות שאין כל קשר בינן ובין יכולת האורח לקלוט. לאחר הסיור לקזבלנקה נפגשנו עם המלך. הוא היה חכם מאוד, צרפתי מאוד, בקיא מאוד, מתון, מאמין בשלום במזרח התיכון, ודיבר על יהודי מרוקו בטון של התרפקות אמיתית.
הפגישה השנייה עם המלך היתה במרקש בינואר 1981. ארמון אחר, עיר אחרת, תיירותית מאוד. שוב פרס ואני, ובערב - המתנה לפגישה עם המלך. פרס שאל את המלווה שלנו אם יש אפשרות להשתתף באירוע תרבות כלשהו. המלווה נדהם ולא הגיב. אבל לאחר כשעה ביקש מאיתנו לעבור לחדר גדול יותר.
זה היה כמו סרט של פליני: חדר גדול בארמון המלכות, להקת פולקלור מרוקאית ובה כשני תריסרי רקדנים, רוקדת בפני קהל של שני אנשים בחליפות. הפגישה עם המלך היתה מרתקת, כבין ידידים אינטימיים.
בספטמבר 1993, לאחר החתימה על הסכם אוסלו, טסנו, רבין, פרס ואנוכי, לישראל דרך מרוקו, כשבמטוס אורחינו ואנשי התקשורת שליוו אותנו. המלך חיכה לנו ברבאט, בפעם הראשונה הכיר לנו את יורש העצר, בירך על ההסכם עם הפלשתינים והיה נרגש מאוד. הוא ביקש אותנו להתלוות אליו כדי לצפות במסגד השני בגודלו בעולם, שנחנך בקזבלנקה שבועיים קודם לכן.
המסגד הראוותני זכה לביקורות לא מעטות בעולם. חשתי שאני יכול לשאול את המלך מה הוא אומר על הביקורת. הוא הביט בי ואמר: הבעיה הגדולה שלנו ושלכם היא האסלאם הקיצוני. לא נילחם בהם בחרב, אבל איש לא יוכל לומר שאינני מוסלמי נאמן, אם אני בונה את המסגד הגדול ביותר בעולם.
שנה אחר כך התקיימה בקזבלנקה הוועידה הכלכלית המזרח־תיכונית הראשונה. המלך הרגיש שהוא יכול לחשוף את הקשר ההדוק עם ישראל, והיתה זו חגיגה (מופרזת אולי) בהשתתפות מנהיגים ערבים בכירים, מנהיגים ואנשי כלכלה ישראלים, ובתחושה שנפתח פרק חדש בתולדות האזור. במקביל הוסכם על פתיחת משרדים ברבאט ובתל אביב, שלא ייקראו, עדיין, שגרירויות, אך שגרירים יעמדו בראשם.
אלא שכפי שקרה עם מדינות ערב האחרות, קיפאון השיחות עם הפלשתינים, מאז הקמת ממשלת נתניהו, והעימותים האלימים, הביאו לביטול הקשרים הדיפלומטיים החלקיים, הוועידות הכלכליות והשיחות הרב־צדדיות (בנושאים כלכליים ואחרים, בהשתתפות ישראל ו־13 מדינות ערב). שנים אחדות של נורמליזציה ופתיחת שמיים הסתיימו בקול ענות חלושה. אסור שזה יקרה שוב.
