אין לקנא בשופטים שיצטרכו להכריע מה קרה בשניות שבהן ירה אריה שיף בגנב הפורץ אל רכבו • וראוי שהשר לביטחון הפנים יזכור כי הוא האחראי לתפקוד רשויות החוק שכלפיהן הוא מלין
שפה היא גם דעה ובחירת המילים עושה את כל ההבדל. תבדקו אותי, תבחנו פוליטיקאים, פרסומות וכותרות חדשות - כשהדברים טובים וצומחים, מדברים על "הנגב". כשיש בעיות, זה תמיד "הדרום". אותה מפה, אותו מקום, שתי שכבות זהות ארוגות זו בזו, יופי וכיעור, ייאוש ותקווה.
צילום: דויד פרץ
במשך שנים ערד היתה בקצה הטוב של הנגב. כאן לא תשמעו סיפורים על עולים שנזרקו ממשאית באמצע המדבר אלא עיר מתוכננת היטב, מעמד ביניים מתון שבא לחיות טוב בנגב, עיר בחירה, מוקפת ארץ בראשית, צופה פני מדבר, מעל מצדה, ואיזה אוויר נפלא שוכן בתכלת הצלולה מעל סדום ועמורה.
בחורף פורח הנגב. מחפשי אטרקציות תרים אחר שקט בנוף טרשים קדמוני עם יופי ייחודי. מי שרוצה אמנות מודרנית מוזמן לבקר במרכז לאמנות עכשווית בערד, מי שרוצה אוכל בסטייל, שיקפוץ לכפרוצ׳קה. אך בארץ הנגב נמצא גם הדרום, מתעקש להיאחז בעקב הארץ המתפתחת.
בשבוע שעבר תמצתו כותרות החדשות את שהתרחש - "אדם הרג פורץ בערד". מאחורי הקיצור של הלילה ההוא עומדים שפופים לילות רבים של הזנחה אשר הקריבו את עצמם לבניית סיפור סבוך על הפקרות רבת שנים ומתמשכת של הנגב והדרום.
בשנים האחרונות יודעים תושבי ערד, מיתר ועומר כי הג׳יפ שלהם הוא מוצר נחשק ונעלם. מוסכניקים מספרים על מערות תרקומיא, שבהן מסודרים חלקי מכוניות ממוינים לפי דגם ושנה על מדפים. אם יש לך קשרים ברשות כדאי שתזדרז, הם מציעים לבעל הרכב הגנוב, שכן ברגע שהרכב מגיע אל משחטות המכוניות מעבר למחסום הוא מתפרק לחלקים אלמנטריים, יוקרתיים ובני־מכירה בתוך שעות ספורות.
עבור יאפים מאזור המרכז, הג׳יפ משמש לרוב רכב רהב עירוני, אך כאן רבים מחזיקים בג׳יפ כחלק מעבודתם במדבר. זה חודשים רבים שתושבים ערנים בערד זיהו קשר נסיבתי בין רכב שטח שחולף בשכונותיהם, לבין פריצה וגניבת ג'יפ שבאה ומתרחשת עליהם. "אז למה לא התלוננתם במשטרה?" אני תוהה.
הם מחייכים לתמימותי. בעיר קטנה מרקם החיים הוא מרק סמיך וסבוך. שכנים, חברים ותפקידים מקבילים לא אוהבים תקשורת גלויה. בשל הרגישות הדוברים אינם ששים להיחשף, אך הדברים ברורים. בין שזה מהיעדר מדיניות מכוונת, חוסר תקצוב או הרצון לחזור הביתה בשלום, התושבים חשים שכשנהיה קשה, המשטרה מקילה ראש.
"ממש אכפת למשטרה מפשע שאולי יקרה", מגחך אחד, "וגם אם כן, מה יעשו? יפרסו מחסום? ירדפו אחרי הגנבים בשבילי המדבר אל הרשות? איפה אתה חי? המקסימום שיגידו לך זה לא נורא, העיקר שיש ביטוח". אחר מספר שלפני כמה חודשים בעל ג׳יפ בערד החנה את רכבו בחניית הבית וחסם את החניה עם רכבו השני. הפורצים דרדרו והרסו את הרכב החוסם ואז גנבו את הג׳יפ. יזמות דרומית.
שמועות ורכילות אינן עוּבדות קבילות בבית המשפט, אך במציאות הן חלק בלתי נפרד ממרקם החדשות של חיי העיר. סביר להניח שאת הסיפורים על חוליית הרכב המסחרי הכיר גם אריה שיף, כמו שאר בעלי הג׳יפים בעיר הקטנה, ולו לאור העובדה שכבר כמה פעמים ניסו לגנוב את רכבו.
צילום: דויד פרץ
אריה שיף הוא מלאך. זו אינה הפרזה מילולית. כל מטיילי שביל ישראל מכירים את מלאכי השביל. אנשים רחבי לב הפותחים את ביתם למטיילים, מאפשרים מקלחת חמה ומקום לישון בו. שיף, אב שכול, הקים לזכר בנו מתחם שינה עבור מטיילי שביל ישראל. שכניו ומכריו שבים ומתארים "בן אדם נשמה", אחד שבכל פעם שצריך עזרה, הוא בא. למען חברים, למען הקהילה, מתנדב במשטרה, מחלץ אנשים זרים שנתקעו באמצעות רכבו. "הוא מהערדניקים של פעם, מהאנשים האכפתיים והרגועים האלו, פשוט אדם טוב".
השכנים מספרים שבשל שיפוצים בביתו, עברו שיף ואשתו לגור בקרוואן הטיולים שלהם שחונה סמוך לבית. אם היו ישנים בבית, סביר להניח שהסיפור הזה היה נשאר בדל סטטיסטיקה בסיכום השנה על עבירות רכוש, עוד סיפור התשה בין חברת הביטוח למבוטח. אך במוצ"ש שעבר התעורר שיף הלום שנת חצות בקרוואן לצד ביתו בשל קולות המצוקה של רכבו, ויצא החוצה. מה בדיוק קרה מהרגע שבו יצא ועד לרגע שבו נורתה הירייה שהרגה את מוחמד אלאטרש, בן 35, עבריין רכוש מורשע? את זה יקבע בית המשפט. אינני מקנא בשופטים שצריכים לרדת לדקויות רחשי הלב, לבחון כוונות זדון ומחשבות רגע, ולהחליט מה בדיוק קרה באותם רגעים גורליים.
השר אמיר אוחנה כתב בפייסבוק שלו: "מה רשויות החוק מצפות מאזרח למופת שכזה שיעשה? שיאפשר לגנב לגנוב את רכושו? שיצעק? שיחסום את הרכב בגופו? והלוא ברור שכל עימות עם הגנב עלול לסכן את חייו. מי כמו המשטרה יודעת זאת". צודק השר אוחנה, לגמרי. רק חבל שהשר לביטחון הפנים שוכח שהוא עצמו זה שאמון על רשויות החוק והוא עצמו הכתובת לטענותיו אשר מאפשרות לגנבי רכוש לעשות ככל העולה על רוחם.
גם הפרקליטות שמגישה כתב אישום נגד שיף על "המתה בקלות דעת" או "גרימת מוות באדישות", מקילה דעת ואדישה לעובדה שכל האירוע הזה הוא תולדה ישירה של מדיניות מתמשכת של כתבי אישום חלשים וסלחניים לעבירות רכוש.
אוזלת היד של הריבון מכריחה את השטח לייצר פתרונות, וח"כ עוזי דיין - להזכירכם, אלוף במיל' זה שנים רבות, אך עדיין לא סיים את משמרתו - אומר: "זה 12 שנה אני שומר עם קבוצה קטנה של חברים מהגיס הדרומי במסגרת 'השומר החדש'. לילה שלם, פעם בחודש, בכל מקום ששולחים אותנו, אל מגדל בקר או צאן כדי שיוכל לישון בלילה. זו תרומתנו למלחמה בטרור החקלאי המשתולל וגורם לא רק נזק כלכלי, אלא אף פוגע קשה בביטחון האישי, מערער את האמון במדינה ומכרסם באחיזה בקרקע ובפרט באזורי הספר. יש לאפשר החזקת נשק לאנשים האמינים ולסמוך עליהם שיפעילו אותו באחריות בבואם להגן על משפחתם ורכושם".
בשולי הפגנת התמיכה של תושבי ערד בשיף, אומר אחד מתושבי העיר: "עושים עלינו סיבוב, כל אלו שמלבים את האש ורוצים להפוך את האירוע הזה ליהודים מול בדואים. אנחנו עיר מתונה, אין לנו שום בעיה עם החברה הבדואית, יש לנו בעיה עם גנבי רכוש והמדיניות הסלחנית כלפיהם".
צילום: דויד פרץ
מעט לפני הכניסה לערד שוכן תל ערד ומצודותיו. בימים פסטיבליים יותר שלמה ארצי עשה כאן הופעות המוניות, היום יש שם מסלול מוטורי שמייחל לנהגים חובבי אקסטרים, ושבטים מודרניים באירועי המידברן.
מי שרוצה לחוש את הקשר בין אז ועכשיו, מוזמן לעלות קצת למעלה אל התל עצמו. שם, בימים רחוקים יותר, זו היתה המצודה האחרונה בקצה ממלכת יהודה. מבט מן התל כלפי מטה מבהיר שלא במקרה נבנו כאן מצודות.
בבית אלישיב, מפקד המשמר, תוכלו לקרוא מכתבים בעברית מודאגת מלפני אלפיים שנה. שתיקת אבני חומות המצודה מעידות על הקרב הבלתי נגמר שהתחולל כאן בין סדר עירוני לתוהו ובוהו המדבר.
המלך חזקיהו ראה את מלכות ישראל מוחרבת בידי האימפריה האשורית ודאג לנתיניו הרחוקים. חוקרים סבורים כי חזקיה אסר את הפולחן הדתי באזורי הספר של ערד ובאר שבע, המזבחות נופצו ונקברו, וכל תושבי הממלכה הצטוו להגיע למקדש בירושלים, המלך במרכז לקח אחריות על הקצה. השאלה היחידה שמהדהת מקצה תל ערד השבוע היא האם יש כיום במרכז מי שייקח אחריות על הקצה מתוך אותה הבנה עתיקת יומין שבלי תמיכת הקצה, גם המרכז יתמוטט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו