גדי איזנקוט מסתמן כאפשרות להפוך ל"סוס האפור" של הסיבוב הרביעי. הוא איש בעל ערך וערכים, ותפקידי העבר בצבא העניקו לו הזדמנות להכיר את המערכת הפוליטית והמדינית על יתרונותיה ועל חולשותיה. אם יחליט להקים מסגרת פוליטית בראשותו, יוכל להשיג לא מעט תומכים, בעיקר מקרב אנשים המגדירים עצמם "מרכז".
לכאורה ספגו הגנרלים מכה קלה בכנף לנוכח הניסיון של כחול לבן. לכאורה לא היתה לאיזנקוט הזדמנות להתעמק בנושאים כלכליים ובשורה ארוכה של נושאים שלא נפגש בהם כלל במהלך שירותו הצבאי. אבל כאשר משווים זאת לאנשים אשר צברו ניסיון באותם תחומים, עדיף לפעמים איש חכם ללא ניסיון על שוטים שצברו פז"מ.
אם יחליט לקפוץ למים הפוליטיים, יהיה עליו להיזהר מדבר אחד כמפני אש: מאי הכרה מעמיקה של מועמדיו לכנסת. כיוון שהזמן קצר והמלאכה מרובה, וכיוון שמפלגה חדשה צריכה לאסוף כספים למימון מערכת הבחירות ולעסוק בהסברה ובראיונות ובהכנת מצע כלשהו, עניין הרשימה לכנסת - מעבר לחמישייה הראשונה - תפס מקום אחרון בסדר העדיפויות של מפלגות שהוקמו ערב בחירות, סביב מנהיג אטרקטיבי. אסור לו ליפול למלכודת של מינוי אנשים ברגע האחרון, מבלי להכירם.
לפני שנים אחדות נפגשתי עם ראש מפלגה, לאחר שחבר הסיעה שלו הפך לחוכא ואטלולא בתקשורת, והציג עמדות מנוגדות ב־180 מעלות למי שעמד בראש הרשימה. שאלתי את ראש המפלגה איך איש כזה הגיע מטעמו לכנסת, והוא הודה שלא היה לו מושג מיהו האיש; הוא מילא משבצת מגזרית מסוימת, ידיד המליץ עליו וכבר היה צורך להגיש את הרשימות. לא חלפו ימים רבים עד שהתברר מה גודל השבר.
ב־2013 מינה יאיר לפיד את חברי סיעת יש עתיד לכנסת. העיקרון שהנחה אותו היה: איש מהם לא יהיה חבר כנסת או שר לשעבר, והוא היה נאמן ליתרון זה. הבעיה היתה ששנתיים אחר כך, בבחירות הבאות, כבר לא היה איש ברשימתו שיכול היה להתנאות בחוסר ניסיון מוחלט, משום שכולם כבר שירתו בכנסת, ומאז הוא ממנה אנשים בעלי ניסיון.
חוסן לישראל, המפלגה שהקים בני גנץ לפני שנתיים, סבלה מאותו חיסרון. חלקה הגדול היה אוסף של אנשים טובים, ואפילו מצוינים, חסרי כל ניסיון פרלמנטרי או ממשלתי, והאנשים הללו מוצאים עצמם מתמודדים שוב ושוב עם חבורה של אנשים מנוסים מהם, ולכן גם מתוחכמים מהם. גנץ זקוק נואשות לפרלמנטרים ותיקים, אבל אין לו אף אחד כזה, וגם ליד שולחן הממשלה אין לו די אנשים שעל ניסיונם הוא יכול לסמוך, אל מול הניסיון של נציגי המפלגות האחרות סביב שולחן הממשלה הענק.
חלק מאנשיו של גנץ מציגים עמדות הגורמות לו להתהפך על משכבו בלילות, אבל הוא פשוט לא קיים איתם פגישות שימוע מעמיקות לפני שמינה אותם. הוא הכיר את חלקם בנסיבות צבאיות ואחרות, ונדמה היה לו שניתן לסמוך עליהם, וכי דעתם כדעתו, עד שהם קיבלו תפקידים, איישו משרדים, והחלו להביע עמדות בתקשורת, שלא היה דבר בינן ובין אלו של מנהיגם.
איזנקוט לא יוכל לקיים צורה כזו או אחרת של פריימריז (למרות שאין זה בלתי אפשרי. אפילו המפלגה הדמוקרטית לשינוי, ד"ש של יגאל ידין, הצליחה לעשות זאת ב־1977), אבל אם גם הוא יעדיף את המעמד הנוח, לכאורה, של הממנה היחיד - מומלץ מאוד שיקיים עם כל אחד מן האנשים שיומלצו בפניו לתפקידים פוליטיים, שיחה ממושכת, שבה יתחקר אותם על אודות שורה של נושאים, כדי שהוא לא יופתע, וכדי שגם ציבור בוחריו לא יחטוף חררה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו