סיבוב הפרסה של ביידן

כוונתו של הנשיא הנבחר להחזיר את ארה"ב להסכם עם איראן סוללת את המשך דרכה להשגת ארסנל גרעיני • מול שינוי המדיניות הדרמטי הזה בבית הלבן חייבת ישראל להציג חזית אחידה

ביום שלישי השבוע העניק הנשיא הנבחר ג'ו ביידן ראיון ל"ניו יורק טיימס" ובו התחייב שוב להחזיר את ארה"ב להסכם הגרעין עם איראן, תוך הסרת הסנקציות הכלכליות שהטיל הנשיא דונלד טראמפ. בתמורה תתחייב איראן לעמוד במגבלות שהוטלו על הפעילות הגרעינית שלה. אחרי שיעשה זאת, הבטיח, יפתח במשא ומתן מחודש עם טהרן על מנת לסגור הסכם גרעין חדש לטווח ארוך, כשתוקפו של ההסכם הנוכחי אמור לפוג ב־2025. 

המגבלות הקבועות בהסכם שאליו חוזרת ארה"ב, אינן אלא אשליות. ג'ו ביידן // צילום: רויטרס

המדיניות שמתווה ביידן כלפי תוכנית הגרעין האיראנית אינה אלא התחייבות לאפשר למשטר האייתוללות להשיג ארסנל של פצצות אטום: ראשית, כפי שרה"מ בנימין נתניהו וטראמפ עצמם הבהירו פעם אחר פעם, ההסכם הקיים סולל את הדרך לאיראן להשיג ארסנל גרעיני משום שהמגבלות שהוטלו על פעילות הגרעין שלה יפוגו רק בעוד חמש שנים. שנית, מנגנון ההסכם לפיקוח על פעילות הגרעין של איראן אינו אפקטיבי. על פי ההסכם, מותר לפקחי האו"ם לפקח רק על אתרי גרעין אזרחיים, ולאיראן הסמכות הבלעדית לקבוע אם אתר הוא אזרחי או צבאי. לנוכח זאת, בפועל, המגבלות שקבועות בהסכם אינן אלא אשליות. 

ישראל, מן הסתם, לא יכולה להשלים עם מצב דברים זה. כפי שהיה בתקופת אובאמה, גם כיום יהיה עליה לפעול כדי למנוע מימוש המדיניות האמריקנית. אבל לישראל אין אפשרות לעמוד איתן מול הממשל הנכנס וזאת משום שאין לנו ממשלה אחת, אלא שתיים, וכל אחת פועלת באופן הסותר את השני. מצד אחד, שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, מייצג נאמנה את עמדת נתניהו ולאחרונה הזהיר פומבית כי תהיה זאת "טעות" אם ביידן יחזיר את ארה"ב להסכם. 

מנגד, שר החוץ גבי אשכנזי מקדם מדיניות אחרת לחלוטין. על פי המדווח, אשכנזי סובר כי על ישראל ללכת לקראת ביידן. הוא פירט את מדיניותו לפני שבועיים בהופעה בפני ועדת החוץ והביטחון בכנסת, ולפי דבריו, הצוות של ביידן מכיר בבעייתיות של ההסכם משנת 2015 ופתוח להצעות שיפור. אשכנזי רוצה לשכנע את חברי צוותו של ביידן לקשור בין תוכנית הגרעין של איראן לבין תוכנית הטילים הבליסטיים שלה והתפקיד שהמשטר ממלא בערעור היציבות האזורית. 

על הנייר, עמדת אשכנזי נשמעת הגיונית, אך לא כך המצב. עמדת ביידן, שלפיה יש לחזור לאלתר להסכם הגרעין המקורי ללא שינויים ורק לאחר מכן לנסות להשיג הסכם אחר, סוגרת את הדלת בפני חישוב מסלול מחדש או אפילו סטייה קטנה מהמסלול הנוכחי. 

העולם שמעבר לקורונה

ההתנגשות החזיתית בין ראשי כחול לבן לבין הליכוד בנושא ניהול המגעים עם ארה"ב סביב נושא הגרעין האיראני היא עוד הוכחה שהגיע הזמן לשים קץ לממשלה הדו־ראשית. כמו כן, ומן הסתם מול ממשל עוין לשליטת ישראל ביו"ש ובירושלים המאוחדת, המחלוקות האידיאולוגיות בין שני צדדי הממשלה הנוכחית יחסמו כל אפשרות שישראל תצליח לשמור על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה באזורים הללו בצורה משמעותית.

רק ממשלת ימין־חרדים תצליח להתמודד עם האתגרים הללו, ואמנם, הסקרים מראים שגוש זה כיום זוכה ל־70-65 מנדטים. אולם לא ברור שאכן גם אם יושג רוב שכזה תקום ממשלת ימין. זאת, משום שכבר לא ברור לאן פניה של מפלגת ימינה. 

גילוי נאות: כשנפתלי בנט ואיילת שקד פרשו מהבית היהודי והקימו את הימין החדש, הם ביקשו ממני להיות המצטרפת הראשונה למפלגה החדשה ולרוץ איתם לכנסת. הסכמתי בשמחה, משום שהיה לי ברור שמדובר במפלגה ימנית אידיאולוגית המעוניינת לקדם את הסוגיות הקרובות ביותר לליבי - רפורמת מערכת המשפט והחלת הריבונות הישראלית על אזורים נרחבים של יהודה ושומרון. הדבר המשונה בקמפיין הבחירות של הסבב הראשון היה כי בניגוד למה שחשבתי, שני ראשי המפלגה השקיעו מאמצים רבים בקירוב ציבורים לא אידיאולוגיים ולאו דווקא ימניים למפלגה. שלא במפתיע, אלו לא התעניינו במפלגה ימנית אידיאולוגית, והימין החדש לא עברה את אחוז החסימה. 

מאז, בנט ושקד לא שינו את גישתם הכללית והתוצאות היו בהתאם. אם בסבב הראשון הימין החדש זכה בכמעט 4 מושבים והבית היהודי ב־5, כאשר רצו יחד בסבב השני והשלישי, הן ירדו ל־7 ול־6. אם חמשת המנדטים של הבית היהודי נותרו בעינם כיאה לבייס של מפלגה מגזרית, משמעות הדבר היא שבנט ושקד יחד הביאו רק מנדט אחד בבחירות האחרונות. מצביעים לא אידיאולוגים לא היו מעוניינים בהם. בחודשים האחרונים, על פניו, המצב התהפך. על פי הסקרים, ימינה כיום מקבלת לפחות 20 מנדטים, כאשר מחציתם מהשמאל ומחציתם מהימין. התמיכה של אנשי שמאל ככל הנראה נובעת מההתמקדות של בנט בטיפול במשבר הקורונה. גישתו כי ניהול המשבר מעל הכל מהדהדת את סיסמתו של בני גנץ וכחול לבן, "ישראל מעל הכל".

מערכת המשפט, זוכרים?

אך יש עוד סיבה שאנשי מרכז־שמאל כיום מביעים תמיכה בימינה. בשלושת החודשים האחרונים התנתק בנט מהימין. בספטמבר הודיע כי ימינה כבר איננה מפלגת הדתיים הלאומיים, ובהרמת כוסית לרגל ראש השנה אמר "אני לא רואה את ימינה כמפלגה מגזרית".

ויש גם את הנושאים האידיאולוגיים. בחודש שעבר, בראיון לגלי צה"ל, נטש בנט את נושא ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון. לדבריו, "בשנים הקרובות הייתי שם בצד פוליטיקה, כולל דברים חשובים כמו סיפוח ומדינה פלשתינית".

אולי הדבר התמוה ביותר בדבריו היה שבזכות תוכנית השלום של טראמפ, נושא הריבונות הפך באחת לאופציה מדינית ריאלית המוסכמת באופן כזה או אחר על ידי רוב גדול של אזרחי המדינה. כך שאלא אם כן פניו מופנות אך ורק לשמאל, אין כל צורך לזנוח את סוגיית הריבונות. 

אשר לרפורמה משפטית - אולי התנאי הבסיסי לשיקום המשילות בישראל ובוודאי התנאי למימוש הזכויות הריבוניות של ישראל ביהודה ושומרון - בחודש שעבר יד ימינו של בנט, ח"כ מתן כהנא, אמר בגלי צה"ל שימינה כעת מורידה את הדגל של רפורמה משפטית לשני שליש התורן. בנט הוריד אותו לחלוטין השבוע כאשר נעדר מההצבעה על הצעת החוק של ח"כ בצלאל סמוטריץ' שנועדה להגביל את האפשרות שבכירי המערכת המשפטית יוכלו להתמנות לבית המשפט העליון. 

תוסיפו לכך את הודעתו של בנט שבכוונתו לגייס מועמדים לא ימנים לרשימה לקראת הבחירות הבאות ואת סירובו להגיד אם ירכיב ממשלה עם יש עתיד ואביגדור ליברמן, ולא ברור מה נשאר מהימניות של ימינה או האם גוש של 65 מנדטים הכולל את ימינה יוכל להרכיב ממשלת ימין קוהרנטית. 

את האור בקצה מנהרת הקורונה אנו כבר רואים עם תחילת מסעות החיסונים בבריטניה ובארה"ב. אבל במקביל אנו מתקרבים לחשכת מנהרת קדנציה שלישית של אובאמה, באדרתו של ביידן. בשביל לצלוח את האתגרים שהוא יציב בפנינו, חשוב למצביעי ימין לדבוק באידיאולוגיה ולא להוריד את דגלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו