נגמרו התירוצים, תסדירו את ההתיישבות הצעירה

בשנת 2005 הונח על שולחנו של ראש הממשלה אריאל שרון כרך עב כרס: דו"ח המאחזים, מאת טליה ששון, אז פרקליטה בכירה. זה היה שרון שכבר ביצע פניית פרסה אידיאולוגית, והוא ידע למה הוא מזמין את הדו"ח דווקא מששון, אשת שמאל קיצוני. חוות הדעת הקטלנית, בת 343 עמודים, גזרה דין מוות על עשרות יישובים משגשגים. היא גם קבעה עוד עובדה מעניינת: מי שסייע בהקמת היישובים היתה לא אחרת מאשר מדינת ישראל, על רשויותיה. שרון לא היה צריך את ששון שתגלה לו, מהסיבה הפשוטה שהוא היה אבי השיטה. "רוצו על הגבעות", הוא קרא לא פעם לחבר'ה החלוצים האלה, "מה שתתפסו יהיה שלנו, מה שלא תתפסו - לא יהיה". מדינת ישראל עצמה הקימה את המאחזים בקריצה, ב"יהיה בסדר", בישראליות מוחלטת, אבל בידיעה שזה מה שנכון לעשות, ערכית וביטחונית. עד שבאו ששון ומזוז, שהיה אז היועמ"ש, והחליטו לחנוק, וכל זה בברכתו ובאדישותו של הדרג המדיני.

בהתיישבות הצעירה הזו, "מאחזים", כפי שהם מכונים, גרים כ־20 אלף תושבים. 70 יישובים, חלקם בני יותר מ־20 שנה, בנויים טלאי על טלאי. הם זוכים לביקורים של חברי כנסת, לצילומים, לחיוכים, אפילו למכתבים ולהמלצות, אבל מעשים אין. במציאות של המתיישבים האלה, מי שריבון עליהם בפועל זה המשפטנים. בהיעדר החלטה מדינית, משפטן הישר בעיניו יעשה. 

אלפי משפחות אינן מקבלות שירותים בסיסיים כגון חשמל, מים, תשתית טלפוניה ואינטרנט, חינוך ותשתיות ראויות. גם הביטחון הופקר, ומדינת ישראל, זו ששלחה לגבעות, גם מפקירה אותם שם - בלי גדרות, בלי מצלמות, בלי רכזי ביטחון, כלום.

לכל מי שיזעק על בנייה בלתי חוקית, נזכיר את מאמצי העל (הכושלים ברובם) שהשקיעה המדינה בהסדרת ההתיישבות הבלתי חוקית של הבדואים בנגב, תוך הקצאת מאות מיליוני שקלים. נזכיר גם את הקפאת חוק קמיניץ בחסות שר המשפטים ניסנקורן ובגיבוי של גנץ, הקפאה שנועדה לאפשר הסדרה של הבנייה הבלתי חוקית בעיקר במגזר הערבי. ולמי לא נשאר? להתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון. 

הגיע זמן תיקון. הגיע הזמן שהמדינה שקרצה, סללה כביש ושיווקה מגרשים, גם תכשיר כמו שצריך ותנרמל חיים של אלפי ישראלים. זה מהלך שהיה צריך לקרות לפני עשור ולא קרה. הוא צריך היה לקרות גם בארבע השנים האחרונות, ותמיד היה תירוץ לכך שזה לא הזמן. ועכשיו, בחודשיים האחרונים של ממשל רפובליקני באמריקה, עכשיו זה הזמן. כל שצריך זה החלטת ממשלה להסדרת היישובים כולם. עבודת המטה כבר נעשתה, הניירות כתובים, חסרות החלטה וסלילת דרך לחיים נורמליים. כל דבר אחר מלבד החלטת ממשלה הוא חסר ערך; לא מכתבים, לא הנחיות, לא בקשות, כי את כל אלה היועצים המשפטיים מטרפדים.

כשהנשיא טראמפ הכיר בירושלים כבירת ישראל, הוא הסביר: "אני רק הכרתי במציאות שכבר קיימת". זו הכרה שעשתה היסטוריה. זה בדיוק מה שדרוש כאן. הכרה במציאות קיימת, החלטה שתעשה היסטוריה. וזה בידיים של אחד בלבד: בנימין נתניהו.