נסיכי הגאות והשפל

בספרם "מרכז תנועת חירות והמזרחים", הראו החוקרים אורי כהן ונסים ליאון כיצד בשעתו נלחמו "הנסיכים" למען ייצוג הוגן של מזרחים ברשימת הליכוד של סוף שנות ה־70. המאבק למען הכלה הניב מפלגת שלטון שבה התלכדו "נסיכים" שלהם "זכות אבות" עם פשוטי העם, אלו שלא קיבלו הנחות. בשנות ה־80 וה־90 הם התרועעו יחדיו במסיבות בר־מצווה וחתונות ססגוניות; סולידריות לאומית חוצה עדות. הנסיכים, לפחות בימים ההם, לא איימו לנטוש את הבית, למרות המופעים הקולניים של כמה מנציגי המחנה המזרחי־עממי בוועידות הליכוד.

לא עוד. ב־20 השנים האחרונות "הנסיכים" נוטשים את המחנה, ואת מקומם תופסים אזרחים מן השורה, חסרי ייחוס ותוארי אצולה. זה התחיל עם רוני מילוא בסוף שנות ה־90, המשיך עם ציפי לבני, אהוד אולמרט ודן מרידור, ונגמר בסמל העוצמתי - בני בגין. בשנה החולפת הם הגדילו לעשות כאשר חלקם הכריזו כי לא יצביעו "מחל". 

אין זה צירוף מקרים, והתופעה דורשת הסבר. הסבר אחד הוא אידיאולוגי: בני "המשפחה הלוחמת" פשוט התעייפו, וניסחו לעצמם אידיאולוגיה התואמת את מצבם העדכני - לא עוד ניצים לוחמים, כי אם אנשי מרכז־ימין "שפויים" (כדבריה של ציפי לבני), המעוניינים לחיות במדינה נורמלית, בדומה למחנה המרכז־שמאל. החזון - עולם יפה עם שמש בכיסים. 

ביטוי מובהק לכך ניתן היה לראות בהקמתה של "קדימה" (לבני, הירשזון, בראון, הנגבי) שמנהיגה בשעתו, הנסיך אולמרט, הגדיר את חזון המפלגה: "מדינה שכיף לחיות בה".  גם המרירות הניעה שינוי: הנסיכים ראו בעיניים כלות כיצד מפלגתם הופכת פחות "ליברלית" ויותר שמרנית־מסורתית, ואין זה פלא ש"קדימה" ליכדה את החבר'ה ש"גנבו" להם את המפלגה עם החבר'ה ש"גנבו" להם את המדינה.

אבל ההתנתקות מבסיס־האם קשורה גם בגורמים חברתיים־מעמדיים. יודגש: הנסיכים לא נולדו עם כפית זהב בפה. בילדותם, אי שם בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20, הם גדלו בתחושה שהממסד רודף אותם. כפי שמעיד גיל סמסונוב (בעצמו נסיך) במחקרו: "הם ראו את הוריהם מבוזים על ידי ראשי מפא"י", ו"העריצו את הוריהם". הרקע הקשה חישל אותם והכין אותם לעמדת הובלה. אבל, ככל שנקפו השנים, יותר ויותר מהם החלו מתחככים עם חברים מהצמרת העסקית והאקדמית (מרביתם מרקע אשכנזי־שמאלי) והעדיפו אותם על פני החברים העממיים. סמסונוב הסביר ברגע של גילוי לב (ואולי בלי לשים לב): "קשה לעמוד מול העיתונים, הטלוויזיה, החברים, ובסוף זה הרי אותו שבט. ב־96', כשעבדתי עם ביבי בבחירות, היה לי נורא קשה לעמוד מול המילייה שלי [חברות פרסום ויחסי ציבור, י.ד]".

יש להודות: לנסיכים יש מורשת, המנון, הדר וצוואה רוחנית, ואך טבעי שלא בקלות יתחככו במסיבת בר־מצווה עם פעילי ליכוד, שלא אחת דבק בהם רבב הקומבינה. על אף זאת, נטישתם היא החמצה היסטורית וכשל מוסרי, לא פחות. מדוע? כאשר הנסיבות ההיסטוריות מזמנות לך מפגש בין־מעמדי, כלל הברזל המוסרי הוא: גאווה קבוצתית, ובו בזמן אימוץ עמדת הובלה החותרת להפריה הדדית מתוך מתינות, צניעות וסולידריות רעיונית. כן, הדדיות וצניעות. גם בני האצולה יכולים ללמוד מזולתם. הנה סיבה אחת לפחות: בשונה מהנסיכים, שכיום מתחזקים את מורשתם במכוני מחקר ובמוזיאונים, חברי האגף העממי חיים את המורשת. הם מטעינים את המצברים בבית הכנסת, בשכונה, באירועים משפחתיים ובמקומות העבודה, בשטח. באתרים אלו נמצא הדופק הפועם של השכבות הרחבות. שם נמהלים חומרי דלק המשלבים שורשים, מסורת, חיבור לשטח, ואייקונים עוצמתיים (בגין, שמיר ונתניהו). בכלל, הדנ"א של השכבות הרחבות אינו חותר לכונן "חברה נורמלית", אלא מתהדר במורשתו כעם סגולה ומבצר את כוחו  מפני הקמים עליו לכלותו (למשל, כוחות פוסט־ציוניים). אה, כן, עוד משהו אפשר ללמוד מהאנשים הפשוטים: נאמנות למנהיג, בוודאי מנהיג שחובטים בו ללא הרף. 

ד"ר יצחק דהן הוא מרצה וחוקר החברה והתרבות הפוליטית בישראל