"הלב שלו, שתמיד היה נוח ונימוח, נעמד פתאום דום", כתב היום שר האוצר יאיר לפיד בעמוד הפייסבוק שלו, בהספד ארוך לעיתונאי והסופר אמנון דנקנר, שנפטר אמש בביתו.
לפיד, שביקר בבית המשפחה, כתב: "לפני שש וחצי שנים, ביום הולדתו ה-60, הוא הסתובב כל הערב עם זר אידיוטי של פרחים על הראש, נראה כמו שילוב של האלה אפרודיטה וילד שמנמן שברח מגן ילדים ברומניה, והסביר לכולנו שוב ושוב שפעם הוא היה רשע מרושע אבל עכשיו הוא החליט שיותר טוב להיות טוב".
"עצוב מאד מאד מאד על פטירתו של אמנון דנקנר, אני חייב לאיש הזה לא מעט", כתב סגן עורך מעריב לשעבר. "אומר רק שהוא אחד האנשים המבריקים שפגשתי בחיי. עילוי של ממש, חבל נורא. יש הרבה נפגעי אמנון דנקנר, אני יודע. אבל יש גם לא מעט מאוהביו. אני חושב שכך נכון ללכת מהעולם – כשאתה שנוי במחלוקת".
"אני כועס עליו שהוא מת, שהרי יכולות היו להיות לנו עוד עשר או אפילו 15 שנות דנקנר, אבל אני מתנחם בזה שאם ללכת אז ככה: ברגע אחד, בלי מחלות ממושכות, בשיא אונו האינטלקטואלי, מוקף אוהבים, כשעל לחייו פירורי קממבר ושפתיו מבהיקות מיין בורדו משובח", דברי לפיד.
"הוא לא שנא מחמאות"
"כל פסטיבל המוות היה משעשע במיוחד את אותם אנשים שאומרים עליו דברים טובים", אומרת העיתונאית ליאורה גולדנברג שטרן. "הוא היה ענק ויחיד בדור. הוא לא שנא מחמאות והדבר היחידי שהוא תיעב זו לקקנות ובינוניות מכל סוג שהיא. פתאום אני מוצאת את עצמי מוקפת בדברים של אנשים ששקשקו ממנו כל החיים או את ההתעללויות שהם עברו וזה מוזר בעיני".
"איפה הייתם כשהאדם היה חי ונושם? הוא היה הרבה יותר שמח לשמוע את הדברים בחייו ולא אחרי מותו. הוא היה מתמודד עם כל אמירה עליו בדרכו המיוחדת. היתה לנו מערכת יחסים טובה וחמה. זה לא סוד שהייתי חביבתו במערכת. כמו שלשמעון פרס היו נערי פרס לדנקנר היו נערי דנקנר ואני אחת מהם. כל פגישה איתו הוא היה מכנה אותי 'ליאורית' וכל שיחה הוא היה מנמיך קול והיה אומר אני עומד למות - כך גם בשיחתנו האחרונה לפני שבוע וחצי".
נפטר בביתו בגיל 67
דנקנר הלך אמש לעולמו בגיל 67. אשתו מצאה אותו בביתם ברמת-השרון לאחר שלקה בליבו, הזמינה כוחות של מגן-דוד אדום ולאחר ניסיונות החייאה ממושכים הם נאלצו לקבוע את מותו.
דנקנר נולד בירושלים בשנת 1946. הוא למד במסגרות דתיות ואת שירותו הצבאי עשה בנח"ל. לאחר שחרורו מצה"ל הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. את תחילת דרכו עשה בעולם התקשורת עשה בתחילת שנות ה-70 בתפקיד הדובר של שר החינוך דאז יגאל אלון. בהמשך הוא התמקד בתחום הכתיבה והפרשנות בעיתונות המודפסת בין היתר ב"מעריב" ו"הארץ". בתחילת שנות ה-80 כתב את המאמר "אין לי אחות", מאמר שפורסם בעיתון "הארץ" בתגובה לרצח של פעיל השמאל, אמיל גרינצוויג. במאמר מנגיד דנקנר בחריפות בין ה"ביריונים" האלימים והמזרחיים של בגין" לבין אנשי השמאל האשכנזים התרבותיים, שנאלצים לחיות עמם בכפיפה אחת. המאמר עורר סערה ציבורית גדולה, הן בקריאות לעברו של דנקנר כגזען. מאז פרסום המאמר התנצל דנקנר וחזר בו מהדברים מספר פעמים.
בשנת 1992 פרסם דנקנר ביוגרפיה של הסופר דן בן אמוץ. הספר עורר סערה רבה, בייחוד בשל קטעים העוסקים בחדר המיטות של בן אמוץ וכן במערכת יחסים של גילוי עריות שניהל, לכאורה, עם אמו.
במהלך שנות ה-90 השתתף דנקנר כחבר פאנל קבוע בתכנית פופוליטיקה, לצדו של יוסף (טומי) לפיד. בשנת 2001 הוא זכה בפרס ביקורת התקשורת מטעם האגודה "לזכות הציבור לדעת" ובשנת 2002 מונה לתפקיד עורך "מעריב"- מידת הצלחתו בתפקיד זה שנויה במחלקת. על-פי תחקיר "הארץ" שפורסם בתום כהונתו התגלה כי העיתון איבד שליש מקוראיו. באותו התחקיר גם סופר על התנהלותו והתנהגותו השנויה במחלוקת לפיהן נהג לזרוק נעליים על עובדיו.
במקביל לקריירה העיתונאית שלו, התמקד דנקנר בכתיבת ספרים. בין היתר כתב את הספרים "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" ו"מגע הקסם של הבל גאגין". בשנים האחרונות דנקנר נטל חלק כשחקן בסדרה "פולישוק", שם גילם את ראש המפלגה חומי שליט, דמות שהתבססה על חברו הטוב, טומי לפיד.
דנקנר הניח אחריו אישה ושני בנים, יואב ואיתי, וחמישה נכדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו