אבל מורכב

ביום הזיכרון העברי ליצחק רבין צוטט בתדהמה סקר בגלי צה"ל שממנו עולה כי 43% מהישראלים "לא רואים את יום הזיכרון ליצחק רבין כיום אֵבֶל או חשבון נפש כללי". נשמע נורא, לא? האמת היא שלא בהכרח. נשמע לי כמו תיאור של עם בריא בנפשו, עם תאב חיים. עם שמבדיל בין יום אבל ליום המציין את הרצח, וזה הבדל מהותי. 

אין לי כוח לכתוב שאני לא שמחה שרבין נרצח ושאני מגנה אלימות. זה ברור. מספיק. בואו נדבר על הרגש המבוקש: אבל. ביהדות, למשל, מציינים מדרגות לאבל: שבעה, שלושים, שנה. אין שום מדרגה, שום שלב שאמור להימשך 25 שנה. מצב כזה, של אבל שנמשך זמן כה רב, נקרא "אבל מורכב". שבעה אחוזים מהאוכלוסייה לוקה בו, במידה זו או אחרת, והוא מאופיין בחוסר יכולת להשלים עם המוות ולחזור לחיים מתפקדים, מצוקה רגשית קיצונית וכאב בלתי נתפס. 

מובן מאליו שמדובר באבל אישי ולא באבל כחוויה קולקטיבית או כרגש חברתי־לאומי, אבל הטרמינולוגיה שעוטפת את יום השנה לרצח רבין, והנצחתו, עטופה בציווי לגילוי אבל אישי, מצפוני - וכשזה לא קורה, כפי שמעיד הסקר - הדבר מסומן כבעיה, כתמרור אזהרה חברתי. 

לאָבל יש נטייה להיתפס לנוסטלגיה, לייפות את תכונותיו של המת ואת התקופה שבה הוא חי. אבל מבחינת הימין, גם אחרי עבודת פוטושופ מקצועית, קשה להתגעגע לתקופה, להנהגה, למועקה הנלווית. זה האיש שאמר לנו שאנחנו יכולים להסתובב כמו פרופלורים, זו הממשלה שהגדירה את יריביה כ"אויבי השלום". התחושה היתה שגם אם נגדוש את הכיכר, גם אם נצעק בגרון ניחר, גם אם נרד על ארבע, נתחנן, לא תהיה עצירה למחשבה. לא לתת להם רובים. לא לתת להם אדמה. לא לסכן את חיינו. לא לוותר על שטח שנכבש בדם. לא רק שהקריאות האלה לא הזיזו; הן התקבלו בבוז מופגן. לעיתים היתה תחושה של סיפוק מההכנעה שלנו, מה"להראות למתנחלים מה זה". 

האם כשממשלת רבין חימשה את האויבים שלנו, והם כיוונו נגדנו ורצחו בנו, היה רגע של חשבון נפש? כמובן שלא. השמאל יודע להכות רק על חזה הימין, שהעז להנמיך את בכי המקוננות. עצם המחשבה על קריאה לחשבון נפש היא בגדר התרסה מקוממת או כפירה בעיקר.

שבועיים לאחר ציון רצח רחבעם זאבי, שבו התנהל דיון ציבור בשאלה האם בכלל יש לקיים יום זיכרון או ישיבת אזכרה בכנסת, מפורסם סקר שבו שאלה כמו - "האם יש מקום ביום השנה לרצח רבין לדון גם במחלוקת על דרכו" - לא תעלה על בדל מחשבת הסוקר, אלא ההפך: ההנחה היא שמי שלא חושב שיום זה הוא יום אבל (לא יום שחשוב לציינו, אלא אבל ממש, כמו תשעה באב), מוגדר כסימן למשבר ערכי, כתופעה שיש להוקיע. 

העובדה היא שרובנו התגבר על האבל. חלקנו לא מתגעגע, ואגיד את זה בשקט, חלקנו לא אהב אותו. המחשבה הפאשיסטית הזאת, המורה לנו להרגיש יגון על מות המנהיג בפקודה, לא באה בחשבון יותר, בטח לא 25 שנה אחרי. זה לא הופך אותנו לשותפים לרצח או למי שלא למד ממנו. זה הופך אותנו לדמוקרטיה בריאה, מה שלא היה בתקופת המנוח.