האנושות המערבית לבשה חג. זהו עידן פרחוני ומקושט שבו אין מקום לרגשות שליליים ולשיח שנאה, ומרוב סיסמאות מוסר פלקטיות לא נותר מקום גם לחשיבה מורכבת. מושגים כגון "אויב", "נקמה" או "כוח" הוצאו מהחוק. אסור להעליב אדם, מגדר, צמח או חתול, אסור להעליב את כדור הארץ, אסור להעליב את האקלים, את הטרור, את הפליט ואת המסתנן. בעידן הנוכחי אין אדם רע - יש רק אדם שרע לו. הקץ לאחריות האישית, גן עדן למוחלשים ולמוחלשות.
התפיסה הניאו־מרקסיסטית הפכה את מאבקי הכוח החברתיים לשלולית מחשבתית רדודה, וכמה שהשלולית הזאת דלה - כך היא מאיימת: האדם והדעה אחד הם. אם הבעת דעה שאינה מתיישבת עם ערכי המוסר הפרוגרסיבי, אתה כבר לא אדם טועה. אתה אדם רע.
מתחת לכל היופי הזה רובצת תפיסת עולם מצמיתה ואלימה. העונש על הבעת דעה "אחרת" הוא נידוי חברתי, לפעמים אפילו פגיעה כלכלית. תופעות כמו צמצום חופש הביטוי, פחד להביע דעה ורידוד השיח הן חלק מהמחיר שהחברה משלמת על הרצון השטחי "להיות יפים" ועל הלחץ החברתי לאותת במוסריותך.
אבל יש מחיר נוסף שלא מדברים עליו: מצוקת הנפש האנושית. השמאל המערבי הלביש מחוך ויקטוריאני על טבע האדם, וזה אמנם מבטיח מותניים פוטוגניים, אבל מייצר גם קשיי נשימה. מה עושים עם האיד הגולמי רוחש הלבה והמבעבע באלימותו? פעם יכולנו לאוורר רגשות כמו שנאה, אבל בעידן הפרחוני אנחנו מתכחשים לעצם קיומם.
אז איפה יכולה קבוצת אנשים סובלנית שמקבלת את האחר ומכילה את השונה, למצוא בכל זאת קצת פורקן בתוך כל ההדחקה הזאת? ברוכים הבאים לקייטנת השנאה בבלפור.
אותם נזירים חמורי סבר שלא מתירים שום תחושת כעס כלפי פיגועי טרור או פגיעה מינית מצד מסתננים בלתי חוקיים, פתחו לונה פארק של שנאה, נקמה ותיעוב כמעט פגאניים מול מעון ראש הממשלה. כמו איזה חוג לבורגנים שזקוקים נואשות לאוורר קצת יצרים אפלים; "מועדון קרב" אחת לשבוע שבו מותר לקלל, לצרוח, להסית ולשנוא את ראש הממשלה, את רעייתו ואת בנו.
מדהים לראות את חסידי הסובלנות וההכלה מתירים כל רסן ומתענגים על ביטוי יצרי של הרגש שנשלל מהם, נטולי מודעות לאופן שבו הם נצפים מהצד. הרי אין שום מתאם בין עוצמות הזעם והטירוף שלהם כלפי ראש הממשלה לבין מציאות החיים של אלה שנהנים אולי יותר מכולם ממה שיש לארץ הזאת להציע. השכבה החזקה ביותר, המיוחסת ביותר והעשירה ביותר, הפכה גם לשכבה הכועסת ביותר.
מתבוססים בתרחישי אלימות שטופי דם, הם מנקזים את תשוקת הנקמה אל הרשתות החברתיות ואל טקסי השבט ברחובות, ומשטרת התקינות הפוליטית עוצמת עין, ספק מתעלמת, ספק שואבת עידוד מפולחן השנאה התוסס לנגד עינינו. במובנים רבים, השנאה שלהם לנתניהו היא כבר לא תוצר של פעולה פוליטית, אלא הגדרה עצמית, זהות חברתית. אין לדעת מה יעשו ביום שבו הוא כבר לא יהיה ראש הממשלה.
