בשנים האחרונות התגבש בישראל רעיון מפותח למדי של ימין אידאולוגי. בדומה למודל האמריקני, לנציות הביטחונית הישנה נוספו עוד מספר עקרונות: שוק חופשי, חירות חוקתית ושמרנות חוקתית-משפטית, שהפכו כולם לחלק מסדר היום של קבוצה קטנה אך קולנית של פעילי ימין, וזכו לבולטות בשיח האידאולוגי הפנימי במחנה.
אלו לא רעיונות זרים לימין, ולרבים מהם כבר שורשים בכתבי ז'בוטינסקי ואחרים, אך הדומיננטיות שלהם בשיח היא דבר חדש. יש לכך מספר סיבות, ולפעולות חינוכיות של גופים כמו תקווה, קהלת ואתר מידה (ג"נ: הייתי ממייסדיו ועורכיו) יש וודאי חלק בכך. אך לא לשם כך נתכנסנו.
העניין הוא שלמרות שמבחינה אידאולוגית מופשטת אלו רעיונות ימין מובהקים, מבחינה פוליטית רוב הימין רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב. מתוך מה שמכונה "גוש הימין", כל האגף החרדי לא רלוונטי לשיח על חופש כלכלי, חירות חוקתית, "ממשלה קטנה" וכיוצא באלו. אפילו האקטיביזם השיפוטי מעניין אותם רק לעיתים נדירות, כשהוא פוגע בהם ספציפית. במפלגות המגזר הדתי לאומי יש יותר מודעות לסוגיות המשפטיות, אבל בענייני כלכלה למשל, הליברלים במיעוט. ובליכוד? אוי הליכוד, מלבד נתניהו, ומספר ח"כים חדשים יחסית כמו השר אוחנה, ח"כ השכל ואולי גם עמית הלוי ובמידה מסוימת קלנר, איש לא יודע אפילו מי היה מילטון פרידמן או מה זה להקטין הוצאות ממשלתיות. השרים מתחרים ביניהם מי מוציא יותר כסף ומוסיף עוד שורות לספרי הרגולציה. ובנושא המשפטי, בליכוד התעוררו רק בשנים האחרונות כשהתברר שהמשפטיזציה פוגעת במחנה פוליטית.
על האיחור של הליכוד בהצטרפות לרכבת המשפטית הוא חוטף הרבה אש מאותם פעילים "אידאולוגים" בימין (שיש להם הרבה נוכחות ברשתות, אבל פחות בפוליטיקה הממשית). אבל בואו נהיה כנים. גם מי שהיום מוביל את האגף המשפטי בימין לא נגע בסוגיות הללו עד שהתחילו לפגוע בו באופן ממשי, והכוונה כמובן להתנחלויות. כל עוד היה איום ממשי בפינוי יישובים מסיבות מדיניות ופוליטיות, איש לא ידע מה זה ראשי התיבות בג"צ. אך כשהוסר האיום הזה (וכאן מותר להזכיר את נתניהו לטובה), המאבק על ארץ ישראל עבר לשדה אחר: עתירות לבג"ץ של ארגוני שמאל, בעיקר נגד מה שמכונה "המאחזים". מותו של אוסלו הוליד את הקרב המשפטי, והמתנחלים עברו מהכיכרות לגלימות. בצלאל סמוטריץ', האקטיביסט הצעקני שהפך לעו"ד והקים ארגון משפטי, הוא המייצג המובהק של התופעה. ובמידה רבה גם איתמר בן גביר. סליחה: עו"ד בן גביר. אין זה מקרה שכל ארגוני המשפט הימניים הוקמו ב-15 השנים האחרונות, ואת רובם מאיישים אנשים ששנותיהם המעצבות עברו בהפגנות נגד אוסלו.
וכאן אני מגיע לנקודה. מבחינה פוליטית רוב העקרונות של הימין החדש לא נמצאים באופן מסורתי בימין. את המאבק נגד האקטיביזם השיפוטי הובילו בזמן אמת אנשי מרכז-מפא"י קלאסיים. ביקורתו של רבין על בג"צ בהקשרים הביטחוניים ידועה. את ההתנגדות לאהרן ברק הוביל ראש לשכת עורכי הדין דאז דרור חוטר ישי (והוא גם זכה לתפירת תיק נאה), וכולם יודעים לשלוף היום דברים שאמרו טומי לפיד ואחרים על בתי המשפט ואהרן ברק. שר המשפטים האנטי אקטיביסט הכי אפקטיבי בינתיים היה פרופ' פרידמן, איש מרכז-שמאל קלאסי, וכך גם השחקן החוזר חיים רמון, או המצטרפת החדשה עו"ד כנרת בראשי. אלו לא אנשי ימין, אבל הם משפטנים שמרנים.
הדברים נכונים גם לליברליזם הכלכלי ולהפרדת דת ומדינה. יש יותר שותפים לכך במפלגות המרכז מאשר בגוש הימין. וגם רבים מהמהלכים ההיסטוריים שאנחנו חיים מהם עד היום נעשו בממשלות עם שותפים במרכז שמאל. הרפורמות הכלכליות של שר האוצר נתניהו ב-2003-2005, למשל, לא היו יוצאות לדרך בממשלת ימין צרה הנשענת על קולות החרדים. וניתן להמשיך כך עוד ועוד.
הטרגדיה האמיתית של ימנים אידאולוגים בישראל, ואני מרשה לעצמי להיחשב כאחד מהם, היא שהפוליטיקה שלנו לא עובדת כמו זו האמריקנית. תשלובת הדתיים-ליברטריאנים-שמרנים שמשתפת פעולה בכינון משטר חירות וחופש כלכלי ומחזיקה את בסיס התמיכה של המפלגה הרפובליקנית שם, בישראל היא חסרת משמעות. הדתיים רוצים סוציאליזם, השמרנים רוצים כפייה ממשלתית והליברטריאנים מצביעים מרצ. הדומיננטיות של הסוגיה הפלשתינית בפוליטיקה שלנו, מביטוייה הוא השנאה התהומית לנתניהו מחריב חזון שתי המדינות, לא מאפשרת ליצור קואליציות ימין-מרכז חילוניות וליברליות. התוצאה היא הסטגנציה של השנים האחרונות.
יש מי שמקווה לשינו ביום שאחרי נתניהו, אבל אולי הוא יגיע דווקא ביום שאחרי מחמוד עבאס.
