מאת עו"ד דן חי
ההסמכה של השב"כ להיות הגורם האוסף ומעביר מידע למשרד הבריאות, על המקומות שבהם שהו חולי קורונה מאובחנים והאנשים שעימם נפגשו, במסגרת המאבק במגפה, לא הייתה אף פעם בקונצנזוס. היו שחשבו שאפשר אחרת ובראשם הרשות להגנת הפרטיות. בחוות דעת שהגישה לממשלה הסבירה הרשות, כי נכון יותר לפעול על בסיס וולונטארי ולהיעזר באפליקציה של המגן 2 במקום לשלוח את השב"כ לעקוב אחרי אזרחים. אבל בממשלה חשבו אחרת.
עתה פורסם כי במשרד הבריאות לא מסתפקים בסיוע המיידי לאיתור אנשים אשר שהו ליד חולי קורונה, אלא מעוניינים שהשב"כ יהיה גם זרוע החקירה של המשרד. כך פורסם כי השב"כ יפעל לאתר בני משפחות גרעיניות של נדבקים, שאינם משתפים פעולה עם החקירה האפידמיולוגית או כאלו שעולה חשד ששיקרו ודיווחו כי לא היה להם כל מגע עם החולה.
לכאורה ניתן לומר, שאם השב"כ כבר פועל בנושא, צריך לתת לו לעשות את כל ההיבטים של המלאכה, גם חקירה לצורך איתור מפירי חוק, היינו אלו שלא אמרו אמת בחקירה האפידמיולוגית. הרי ללא אכיפה, יטענו, לא תהיה כל הרתעה ולא יתכן לתת לאנשים את התחושה, שהם יכולים לשקר בחקירה ולמעשה לסכל את עבודת משרד הבריאות בנושא.
אבל התחושה המיידית שעושה פרסום כזה היא אותה תחושת מעקב של השילטון אחרי האזרחים. בדרך כלל מעקב כזה משקף פעילות של גופי ביטחון במדינות, שזכויות האזרח בהן אינן בראש סדר העדיפויות. במקרה הזה, אם ניתן היה לתרץ בשלב הראשון את פעילות השב"כ כמצילה חיים, שלב החקירות השני כבר אינו כזה. זו אכיפה נטו.
על האכיפה, כידוע, ממונה המשטרה. היא צריכה לעשות את החקירה אחרי כאלו שנחשדים כי שיקרו. לא הייתי ממהר כאן גם להוציא נתוני מיקום של אנשים כאלה, אבל אם החקירה תצדיק את זה, יש למשטרה את הכלים לכך מכוח חוק נתוני תקשורת, חוק שאושר ברעש גדול בשנת 2007, וזכה לכינוי "חוק האח הגדול". על-פי החוק הזה היא אומנם תצטרך לקבל לשם כך צו משופט. מהבחינה הזו חוק נתוני תקשורת יכול להיחשב ל"אח קטן" לעומת החוק שהסמיך את השב"כ. אבל בשביל חקירות כאלו, גם "אח קטן" זה קצת יותר מידי.
הכותב עומד בראש משרד דן חי ושות' המתמחה בדיני סייבר ופרטיות
