עת צרה היא למדינת ישראל. השסע החברתי חמור לא פחות מהנגיף המשתולל והוא החמרה של תהליכים המתרחשים אצלנו כבר שנים, באופן איטי ומזדחל והקצנתם במציאות התובענית הנוכחית.
לדאבוננו, דווקא בימים אלו שבהם אנו נדרשים לגייס את הקולקטיב שבנו, מתגלה השבר הגדול, הפירות הבאושים של תהליכים שהעדפנו להעלים מהם עין, שנדחקו לשולי סדר היום הציבורי. אף כי אין להמעיט בערכו, ראינו לנגד עינינו את האיום הביטחוני כחזות הכול ואותו הגדרנו כסכנה ברורה ומיידית.
זהו כישלון אישי של כל אחת ואחד מאיתנו. נכשלנו ביצירת ישראלי אחד. ישראלי המורכב מחרדי, ערבי, דרוזי, בדואי, יהודי, מכל תפוצה ובכל מין. ישראלי שנאמנותו נמדדת לא במידת התמיכה שלו בימין או בשמאל, או בשאלה אם הוא חובש כיפה או כפייה.
קיים מכנה משותף שיש בכוחו לייצר אחדות אולם לא נדרשנו אליו ולא עשינו בו שימוש.
פילוח החברה הישראלית לסקטורים ויצירת קיטוב ביניהם נעשה בידי פוליטיקאים מאז ומתמיד. יצירת השסע והעמקתו שימש, ועודו משמש, כלי שרת בידי הפוליטיקאים כדי להעמיק את התמיכה בקרב קהל הבסיס שלהם, כך לפחות על פי תפיסתם. אך הפלגנות היא אקדח מעשן. לא ניתן לעשות בה שימוש לצרכים פוליטיים ולאחר מכן לאחסנה בצד מבלי שתמשיך לפעול את פועלה, לחלחל ולהרעיל את החברה הישראלית.
הנה, הגיע המשבר הנוכחי ומספר הנדבקים הגואה ממחיש עד כמה כולו בסירה אחת ועד כמה המשמעות של הפלגנות והשסע היא מיידית. התקהלות באירוע כזה או אחר, בין אם זו חתונה ובין אם זו תפילה המונית, משפיעה במישרין ובאופן מיידי על היקף התחלואה. כעת אנו מבינים עד כמה התנהגות, סקטוריאלית ככל שתהייה, אינה נעצרת בגבולות הדמיוניים של אותו מגזר, אלא מחלחלת אלינו, לבריאותנו, ליכולת שלנו להתפרנס ולהתקיים. פתאום אנו מגלים שהבית שלנו בוער, שמושגים כמו סוגיית הגיוס לצבא, שיתוף אוכלוסיות כאלו או אחרות והתייחסות שווה (בתור התחלה לפחות ברמה הרטורית) אינם מושגים בעלי השלכות של הטווח הארוך. הן לפתחנו, הן דורשות שינוי בחשיבה והן בעלות משמעות יומיומית ומיידית. אין בדברים אלו כדי לגרוע מהאחריות האישית של כל אחת ואחד מאיתנו, אבל על המנהיגים מוטלת אחריות גדולה יותר מזו שעל אחד האדם.
לראשונה בהיסטוריה שלה, נמצאת מדינת ישראל במלחמה בה כולנו חיילים, חרדים וערבים ויהודים. שנים ארוכות מדברים על גיוס חרדים וערבים והנה זה קורה בלי שהיינו מוכנים לכך. לראשונה פוקדת אותנו מלחמה שהחיילים בה אינם עוברים את שרשרת החיול הצה"לית. מבלי שתכננו מגייסים את כולם, כולל אוכלוסיות שאינן מזוהות עם גיוס לצבא אבל הן מרכיב חשוב באחת המערכות הקשות ביותר שבפניה עמדנו.
סדר היום שלנו, כחברה, הושפע מכלכלת השוק החופשי, מהגלובליזציה ומהקריצה אל המדינות שמעבר לים. האמנו שתהליכים פנימיים שאנחנו צריכים לעבור יקרו מאליהם. חשבנו שמנגנוני התימרוץ, אשר בחלק גדול מהמקרים אכן מתקיימים על ידי כלכלת השוק החופשי "יעשו את העבודה בשבילנו", נאמנים לתפיסה של הפילוסוף אדם סמית הגורסת כי כל אדם העושה לעצמו ולביתו גם עושה לחברה שבה הוא חי. דחקנו לשוליים נושאים העוסקים בערכיות והתנהלות המנהיגים. היינו צריכים את המשבר הנוכחי כדי לגלות עד כמה אלה יכולים להיות ציניים, לחתום על צווים המגבילים את חרותנו וכמה שעות אחר כך להתנהג כאילו עליהם, בני האצולה, החוק לא חל.
זוהי שעת כושר למהלך עמוק ושורשי. אם יש תועלת אותה נוכל להפיק מהמשבר היא שינוי סדר היום הציבורי לטובת הנושאים הזועקים ורובצים לפתחנו.
ד"ר צביקה וינר הוא מרצה בחוג לכלכלה וניהול באקדמית גליל מערבי
