אולי בגלל שאני שותף להתנגדות העקרונית לאיסור גורף על עריכת הפגנות, נסחפתי לכמה דקות בפאתוס הגדול של הפגנת מוצאי ראש השנה. הנה נמצאה לה תכלית קונקרטית ראויה: הפעם באמת נאבקים על זכות דמוקרטית. יכולת לקרוא שם אשת רוח ישראלית מתפעמת מחבריה העולים לירושלים ברכביהם ההדורים, ומוסיפה שורות חדשות לנכס צאן הברזל של מלחמת הקוממיות: "באב אל־וואד, לנצח זכור נא את שמותינו / שיירות פרצו בדרך אל העיר / לא בדם הפעם, אלא בזכותנו / לא לשתוק אלא למחות בקול אדיר".
מי כאן "מגש הכסף"? מפגינים ליד הכנסת // צילום: אורן בן חקון
דמות נחשבת לא פחות בסצנת הפרשנות והמלל, גם הוא איש של דימויים מעודנים - בכל זאת דובר צה"ל לשעבר - הוסיף באצבע רוטטת: "למה שקורה כעת בירושלים, בת"א בגשרים, בכיכרות ובצמתים, קוראים מרד... סוג של מלחמת שחרור שתירשם בדברי ימי המדינה כאירוע מכונן".
ההקבלה העצמית לדור תש"ח והקוממיות מעניינת. אירוע מכונן, אגב, שאנשי העלייה ההמונית, חומר הגלם של ישראל השנייה, לא השתתפו בו, לא חוו אותו - וממילא לא יכלו ליהנות מההון הסמלי הנלווה לו. כלל לא בטוח שהבחירה במיתוס הזה מקרית. היא מלמדת המון על ממד סוציולוגי משמעותי, וגם על שכנוע פנימי עמוק בשליחות שהטילה על כתפיהם ההיסטוריה. האומה על סיפו של הדרור, והם מגש הכסף - רק "הפעם בלי דם". בסוף עוד נשתחווה ונבכה, הבינונו.
תנועות מחאה, ללא קשר להיקפן ולהצלחתן האופרטיבית, נוטות לעטוף את עצמן ברטוריקה נרגשת של אפוס היסטורי; זה חלק משיח הַעֲצָמָה פסיכו־פוליטי של הפעילים. אבל ההקבלה העצמית של מפגיני בלפור והגשרים ללוחמי תש"ח, ושל הפגנותיהם למלחמת השחרור, מסגירה משהו מטריד על מושגי הדמוקרטיה שלהם. עיתונאי נלהב כנער אפיין את ההפגנות כ"דבר הכי קרוב למרי אזרחי שהיה כאן אי פעם" והוסיף ש"האווירה היא של ימי מהפכה, של ערב נפילת חומת ברלין".
ממלחמת השחרור לנפילת החומה; ממרי אזרחי לערב מהפכה: אלה אירועי התקוממות של עמים שהתנערו משלטון שנכפה עליהם באלימות, בדרך כלל על ידי גורם זר. דויד גרוסמן מיסד את התפיסה הזו ב"ידיעות אחרונות", כשהשווה לאחרונה את נתניהו לדיבוק, ואת ההפגנות לטקס גירוש שבו צועקים "צא, דיבוק, צא". נתניהו כרוח שטנית וטפילית העושה שמות בגופה של כלה תמימה. מדהים איך נעשינו שווי נפש לדמוניזציה אלימה כזאת, אבל מוכרחים לשים לב לחידוש: נתניהו הוא מעכשיו פולש זדוני, גוף זר. סילוקו לא סתם יביא "ריפוי"; הוא תנאי לחירות.
זולת כמה תאי התנגדות בדלניים, עמים ששוחררו מעול שלטון זר ודכאני פרצו במחולות בהגיע הדרור. אני לא בטוח שאת הצד הזה במשוואה טרחו משחררי בלפור להביא בחשבון. אני יכול לחשוב על כמה מאות אלפי אנשים, אם לא מיליונים, שלא יקפצו למזרקה בכיכר פריז אם נתניהו יסולק בלחץ הרחוב. חלקם עלולים להיתפס לתסכול פוליטי עמוק, עד כדי משבר אמון בדמוקרטיה. האנשים האלה, בכל זאת אזרחים שווי זכויות ופתק, כלל לא נספרים בחגיגות השמחה של השחרור, משום שמלכתחילה מצפונם הפוליטי לא נתפס כשווה ערך לזה של מחוללי המרד בבלפור.
להפך, הם, שאת שמותיהם באב אל־וואד לא זוכר, הדביקו מלכתחילה את גופה של ישראל התמימה והיפה בדיבוק. מהם, בעיקר מהם, מבקשים יורשי תש"ח, הלומי 77', להשתחרר. המהפכה הזו לא נועדה להם, משום שהם פשוט מעולם לא נחשבו לחלק רצוי בקולקטיב הדמוקרטי.
אין פלא אפוא שבשוליה המופרכים והצדקניים של תנועת הייאוש הזו, צצים כבר מי שמאשימים בכמעט־בגידה את השופטים והפוליטיקאים "שלנו", שלא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם לשחרר את הצד הנכון של האומה מנתניהו ובוחריו. באמת חבל. לחשוב שאפשר היה לדלג מעל הכורח הדמוקרטי המעיק הזה בלי כל הטררם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו