ההולכות בדרך לא זרועה

השבוע הלכה לעולמה אישה גדולה, הרבנית מרים לוינגר, אישה שעיצבה את ההיסטוריה היהודית והישראלית. היא הגיעה בליל הסדר של 1968 לאותו מלון פארק מפורסם בחברון, ולא זזה מההר ההוא עד יום מותה. חברון היתה ריקה מיהודים מאז 1929, פרעות תרפ"ט, שבה נרצחו 67 יהודים, הקהילה הוגלתה והרכוש נגזל ונבזז על ידי הרוצחים הערבים ועוזריהם. מרים לוינגר הגיעה לחברון כדי לפתוח, בעשר אצבעותיה, פרק חדש בהיסטוריה של עם ישראל בארצו, והיתה מעמודי התווך של היישוב היהודי המתחדש.

מרים הלכה אחרי האיש שלה, הרב משה לוינגר ז"ל. כך היה גם עם סבתא שלי, ציפורה העצני ז"ל, גם היא מחלוצות חברון. בהלווייתה הקריא לה בדמעות סבא שלי, אליקים, את אותו פסוק מרטיט, שכנראה גם הרב לוינגר היה מקריא למרים השבוע, לו היה עדיין בחיים: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר, בארץ לא זרועה". וכך היה אצל שתיהן. האיש שיווק את החלום, והן רקמו אותו. 

יחד הם החליטו שחברון זו המשימה, שחייבים לחזור, שלא יכול להיות שהמקום השני בחשיבותו לעם היהודי יישאר ריק מיהודים. יחד הם החליטו שהמשפחה כולה עוברת. יחד החליטו שמשאירים את החיים הנוחים ועוברים אל הלא־נודע. "הרגשתי שכל מה שאני רוצה מהעולם אני מקבלת עכשיו", אמרה מרים בסרט התיעודי "רוח אחרת". ומה היא קיבלה, אתם שואלים? תנאים פיזיים קשים, צפיפות, חוסר בחשמל ובמים, והרבה סיפוק פנימי שזו השליחות והיא מגשימה אותה. 

לקח זמן עד שממשלת ישראל התירה חזרה של היהודים לתוככי חברון, אל מה שהיה פעם היישוב היהודי, ואם מרים לוינגר לא היתה מתעקשת ודוחפת, זה כנראה גם לא היה קורה. ב־1979, יחד עם קבוצת נשים אמיצות וילדיהן, הלכה מרים להתיישב בבית הדסה, כשעוד היה חורבה. אנחנו כאן כדי להישאר, הן אותתו לממשלה. במשך עשרה חודשים הן ניהלו חיים במצור, אם היו יוצאות לא היו מתירים להן לחזור. את האוכל הביאו להן הגברים בחבלים, מהרחוב שמתחת לבית. מאיפה היה להן האומץ? בחיי שאני לא יודעת.

אחרי עשרה חודשים, ופיגוע שבו נרצחו שישה בחורים, התירה ממשלת ישראל לחזור לחברון. ומאז אנחנו שם. בדרך רצופת אתגרים וטרור, אבל שם. בונים את החיים.

מרים וציפורה היו כוח נשי, מובילות ובעלות דעה, פורצות דרך. הן לא הופיעו על שערי מגזינים, לא היו ב"רשימת המשפיעות" של עיתון זה או אחר. במקום זאת הן זוכות למערכון לגלגני ומעוות ב"היהודים באים". אבל עזבו, הן הביאו את היום, בנו את ההיסטוריה.

דור הסבתות שלנו. פמיניסטיות בלי להכריז על פמיניזם, אקטיביסטיות בלי ערך בוויקיפדיה. שילבו קריירה ומשפחה בלי לדעת שקיימת דילמה כזו. עם קריירה קצת אחרת ומשפחה קצת אחרת, אתגרים בלי סוף והגשמה עצמית ולאומית. צנועות, עושות, ועשויות מברזל. שימו עין עלינו שם מלמעלה, אנחנו זקוקים לעוצמה שלכן. יהי זכרה של מרים לוינגר ברוך.