קריאת התיגר של עפר שלח על שותפו יאיר לפיד מילאה את השמאל עזוז ושמחה. לא רק שלפיד הולך ומאפיר כיו"ר האופוזיציה מול האנרגיות של נפתלי בנט, גם האופציות האחרות כבות בזו אחר זו. כוכבו של יאיר גולן זרח לרגע ודעך (זה מסביר את הפופוליזם הקולני שלו לאחרונה), חולדאי נראה עייף עוד לפני שנכנס, איזנקוט הוא הימור בני־גנצי מסוכן, ולאף אחד מהם אין אמירה אידיאולוגית ופוליטית מעמיקה.
שלח אחר, אין ספק. הוא מסוגל להחזיק 60 שניות ויותר מול מראיין, ולייצר תוכן קונקרטי. אפילו ההתחמקויות שלו ("הדמוקרטיה הפנימית ביש עתיד היא משהו שאנחנו מנסים לעצב אותו") כנות ואלגנטיות. חלק גדול מההתרגשות לקראתו בשמאל קשור באקט הכמו־קולנועי הדרמטי שיצר: לראשונה זה זמן רב, מחוללת דמות מהשמאל את הדרמה בעצמה, לא מנתרת לחלל שאחרים הותירו או לנסיבות שנוצרו מאליהן (ואולי בגלל זה המהלך נראה מבוים).
באופן פרדוקסלי, כלל לא בטוח שהתכונות האלה חשובות למישהו. אם בשוחות השמאל קפצו מאושר והתיישבו על המקלדת לנפק מאמרי "הו־הא מי זה בא" בטרם חלפו שעתיים מרגע שהודיע על כוונותיו, זה בגלל סיבה אחרת: הוא דבק בחזון השותפות היהודית־ערבית לשיקום השמאל, כלומר בברית לא מסויגת עם הרשימה המשותפת. הגאולה קרובה. האומנם?
מאז 26 במארס, היום שבו התפרקה כחול לבן ובני גנץ נכנס לקואליציה, שרוי השמאל הישראלי בהתקף זעם הממאן להירגע. יש בשמאל לא מעט נשמות יפות, ששמות כמו אורלי לוי־אבקסיס או יועז הנדל מחלצים מהן פרכוסי תיעוב רועשים. תחושת הבגידה היא כה עוצמתית, פיזית כמעט, עד שטקסי הוודו הקולקטיביים בשודדי התקווה נמשכים עד לרגע זה.
אלא שאם היו מסוגלים להתרומם רגע מעל ההתקרבנות הרגשנית, היו מבינים בשמאל שאת הכעס הצדקני ראוי היה להפנות דווקא אל האיש שאליו נשואות כעת העיניים במבט מתחנן. עפר שלח הוא אדריכל המהלך שבסופו התרסק השמאל על המדרכה. הוא זה שתמרן את הגוש כמעט בכחש לחבירה בוסרית למשותפת, תוך הצנעה תקשורתית, טשטוש פרטים, ובידיעה מוחלטת שבצדק או לא, אין למהלך לגיטימציה ציבורית, כולל בשמאל הציוני, קל וחומר במרכז. להאשים את מי שנמלטו מהונאת הפונזי האלקטורלית הזו - ולא את מי שהנדס אותה - זו התכחשות למציאות. בכל סיטואציה אחרת המאסטר־מיינד מאחורי הפיאסקו היה מנודה; בשמאל מפזזים עם המיידוף על רצפת פל־קל.
משהו בהתכחשות לאחריות של שלח להתרסקות - ולמשתמע מכך לגבי כישוריו הריאליים, לא המדומיינים - מזכיר את הדחף בשמאל להשליך את האשמה לקריסת אוסלו על הימין. שוב נלווים לכישלון הקונספציה האשמת אחרים ואפס נכונות לאבחן את החורים בתוכנית ולהודות בפער שבין הדימוי למציאות. הנהייה אחר שלח, האיש שהפך את חלום השותפות היהודית־ערבית לטראומה פוליטית, ושאולי חיסל את האפשרות לחזור על הניסוי בטווח הנראה לעין, מרמזת שחלק מהקולות הבולטים שם לא מעוניינים באמת בשינוי. להפך, הרי דווקא מול חזון לא ממומש הם יכולים לשמר את עליונותם המוסרית, ולספר לעצמם שזו המציאות שלא בשלה לקבל את בשורתם הצודקת. גזענים שכמותנו.
