לשם שינוי: שלום שלא יגרום לקורבנות יהודים

המחשבה שהנה אני יושבת בטקס החתימה של הסכמי אברהם, שמנרמלים את יחסי ישראל עם איחוד האמירויות הערביות ועם בחריין, עוררה בי גם התרגשות וגם הלם. כאן, בגן הוורדים של הבית הלבן, ההשוואה לטקס חתימת הסכם אוסלו ממש במקום הזה לפני 27 שנים, ב־13 בספטמבר 1993, היתה בלתי נמנעת.

האירוע ההוא היה לוחמה פוליטית ותיאטרון ללא אח ורע בתולדות ישראל. רב המחבלים ועוכר ישראל יאסר ערפאת, חלוץ חטיפת מטוסים וטבח ילדים בידי טרוריסטים, חייך כשזכה בכבוד מלכים במדשאת הבית הלבן. 

מתוך רצון נואש להגיע לשלום, ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל הבטיח אדמות, כסף ונשק לאש"ף. ערפאת ניצל את כולם כדי להקים מדינת טרור בחוצות ירושלים, אשקלון, נתניה, חדרה ועפולה. ערפאת, מצידו, הבטיח לסיים את הטרור, להכיר בזכות הקיום של ישראל וליישב את כל הנושאים שבמחלוקת בדרכי שלום. ערפאת שיקר. 

רציתי להאמין בשלום המדומה ב־1993, אך בתוך זמן קצר מאוד העובדות הוכיחו אחרת. במשך 27 השנים האחרונות, קודם כחברה בצוות המשא ומתן של ישראל לשיחות השלום המדומה כקצינה בשירות קבע, ולאחר מכן ככותבת וכמרצה, כמו אלפי ישראלים אחרים, פעלתי כמיטב יכולתי לחשוף את השקרים ואת הסכנה הגלומה בהעצמת אלה שחפצים בהשמדת ישראל. כתבתי מאות מאמרים. תדרכתי מאות פוליטיקאים ומנהיגים קהילתיים בארה"ב וסביב העולם. כתבתי ספר.

וכשישבתי בבית הלבן, צופה ברה"מ בנימין נתניהו, בנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בשר החוץ של האמירויות עבדאללה בן זאיד ובשר החוץ של בחריין עבד אל־לטיף אל־זיאני יושבים על הבמה לפניי, שמותיהם ופניהם של קורבנות ההסכם הקודם שנחתם פה רצו בראשי כמו בסרט נע. דוד בירי, נחשון וקסמן, כוכבה ביטון, אוהד בכרך, אורי שחור, משפחת לפיד, משפחת אונגר, משפחת פוגל, מדחת יוסף, שלהבת פס, ועוד... ועוד...

הותקפתי כ"ימנית הזויה" ו"פשיסטית" על ידי חברי מחנה השלום המזויף. מכוני מחקר ואנשי מערכות עם קשרים לאיחוד האירופי - נותן החסות לתהליך אוסלו - חששו להזמין אותי לדבר, להזכיר את מאמריי ולבקר את ספריי, שמא הם בעצמם יעברו דמוניזציה דומה.  

והיום, 27 שנים ויומיים לאחר האירוע ההוא, הפלשתינים ותומכיהם בשמאל האמריקני עמדו מחוץ לבית הלבן עם "פעילי שלום" ישראלים ומחו נגד השלום. האיחוד האירופי החרים את הטקס. ולידי בקהל ישבו פוליטיקאים ומנהיגים קהילתיים כמו מורט קליין, נשיא ארגון ציוני אמריקה, המנהיג האוונגליסטי גארי באוור ושדרן הרדיו מארק לווין, שעימם נפגשתי לאורך השנים כדי לתדרך אותם על סכנת השלום המדומה לישראל, לארה"ב ולסיכויים של שלום אמת. כמוני הם פעלו ללא לאות להזים את השקר שאפשר להשיג שלום עם אנשים שמצדיקים רצח ישראלים חפים מפשע כמעשה של "התנגדות לגיטימית".

כולנו עשינו מאמץ אדיר לבוא לבית הלבן, אפילו באמצע מגפה עולמית, כי ברור שהשלום הזה הוא משהו אחר. כפי שאנשים כמו ראש המוסד יוסי כהן אמרו, זה רק נראה כאילו האירוע הזה התרחש לפתע פתאום. הוא לא. אירוע הסכם השלום היה תוצאה טבעית של שנים של טיפוח זהיר ושקט של קשרים המבוססים לא על שקרים, אלא על אינטרסים משותפים אמיתיים ודאגות משותפות. איחוד האמירויות, בחריין וישראל התכנסו יחד כפועל יוצא מהמנהיגות האמיצה של הנשיא דונלד טראמפ ויועציו, שהיו קשובים לקולות אלה שעמדו מחוץ לבית הלבן לפני 27 שנה והביטו במציאות בפנים. טראמפ ואנשיו היו מוכנים לשבור שורות עם דורות של מקבלי החלטות אמריקנים, שהתעקשו שרק עם טרוריסטים עושים שלום.

השלום הזה לא נולד כאשר נתניהו נטש את עקרונותיו, כמו קודמיו בליכוד אריאל שרון ואהוד אולמרט, שהצטרפו למקהלת מחנה השלום המדומה. השלום הזה נולד משום שנתניהו דבק באמיתות היסוד שעמדו בשורש המחאות נגד תהליך אוסלו. שלום עושים רק עם אלה שמקבלים אותך כפי שאתה בגלל מה שאתה.

השלום היום הוא שלום אמיתי. הוא שלום שמבוסס על געגועים ואהבה, וסירוב לשכוח את הקורבנות של התיאטרון הפוליטי שהתרחש פה לפני 27 שנים. לא ברור לאן הוא יוביל. השמיים הם כנראה באמת הגבול. אך מה שבטוח הוא ששלום זה לא יוליך לעוד קורבנות יהודים של שלום מדומה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו