עשרת הדיברות של הסכמי השלום החדשים

הדיבר הראשון. הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין מבטאים לא פחות ממהפכה רבתי שעובר המזרח התיכון. הסתיימו הזמנים שבהם הוגדר האזור דרך הסכמי סייקס־פיקו משנת 1916. תוכנית המאה המושמצת של הנשיא טראמפ היא המשחק היחיד בעיר, ומבטאת תפיסה מדינית רלוונטית העולה בקנה אחד עם ההתפתחויות שעברו על המזרח התיכון בעשורים האחרונים.

הדיבר השני. המשמעות היא שהפוליטיקה המזרח־תיכונית אינה מבוססת עוד על תפיסת עולם אוטופית המושתתת על רעיון הלאומיות ועל חתירה ליצירת מסגרת משותפת של ערכים, אם כי על תפיסת עולם תועלתנית ופונקציונלית המתכתבת עם המפץ הפוליטי הגדול שהתחולל במזרח התיכון בחורף 2010 (האביב הערבי), שהחזיר את האזור לעידן הטרום לאומי והפך את היציבות למצרך יקר.

הדיבר השלישי. במציאות החדשה הזו, שבה יציבות חשובה הרבה יותר מערכים ומפוליטיקה של זהות, הכלכלה היא גם השוט וגם התמריץ שהם בלם עיקרי בפני ערעור המערכת וקריסתה. זו הסיבה לכך שבמצב עניינים זה ישראל הופכת ליתרון גדול בסדר המזרח־תיכוני החדש מאחר שהיא מספקת, מתוך עוצמתה הכלכלית והטכנולוגית, יתרונות מובהקים עבור מדינות האזור העשירות, הרואות במודל הכלכלי תנאי הכרחי לשימור האינטרסים שלהן מול הגורמים המבקשים לערער את היציבות הקיימת, כמו איראן.

הדיבר הרביעי. ההסכמים עם איחוד האמירויות ועם בחריין מעידים לא רק על השינוי באופי הפוליטיקה האזורית, אלא גם על התמורה שחלה במעמדה של ישראל, שהישגיה הכלכליים, הטכנולוגיים והביטחוניים הפכו אותה למה שמעולם לא היתה - מעצמה אזורית לכל דבר ועניין, שיש לה מהלכים משמעותיים בפוליטיקה האזורית.

הדיבר החמישי. הסכמי השלום טוענים את מערכת היחסים של ישראל עם העולם הערבי בתכולה חדשה (כלכלית, טכנולוגית), שהיא שונה לגמרי מזו המאפיינת את יחסי ישראל עם מדינות השלום הוותיקות, כמו מצרים וירדן, ומייצרים הזדמנות אדירה להוסיף נדבך יחסים אחר, שיתרום עוד יותר ליציבות האזורית.

הדיבר השישי. נוצר במזרח התיכון סנכרון מחדש בין שני צירים: מצד אחד, "מחנה ההתנגדות" (איראן, חיזבאללה, חמאס) מול "המחנה השמרני" (ישראל, מדינות המפרץ), ומצד שני המרחב הגיאופוליטי העשיר והמשגשג של דרום־מזרח האזור ומולו המרחב העני והנחשל של צפון־מזרח האזור. התחרות בין המרחבים אינה נסבה רק על פוליטיקה של התנגדות מול פוליטיקה של שימור, אלא על מודל של נחשלות מול מודל של שגשוג.

הדיבר השביעי. המזרח התיכון שלאחר ההסכמים הוא אזור עם פחות נוכחות אמריקנית, או לפחות עם מודל שונה של נוכחות גיאו־אסטרטגית, שבאה לידי ביטוי כלכלי (בדומה לדפוס הנוכחות הרוסי והאיראני בסוריה) בדמות מכירות נשק מתוחכם למדינות המפרץ על חשבון נוכחות אמריקנית ישירה, שישראל במידת מה ממלאת מקומה.

הדיבר השמיני. תקרת הזכוכית הפלשתינית, שהתקיימה עשורים רבים, נפרצה לחלוטין. השאלה הפלשתינית נותקה לחלוטין מהשאלה הערבית. 

הדיבר התשיעי. לניתוץ תקרת הזכוכית משמעות מדינית, אבל גם משמעות פוליטית פנים־ישראלית. תפיסת השמאל הקלאסית על הזיקה בין פתרון השאלה הפלשתינית לבין השלום והנורמליזציה עם העולם הערבי קרסה לחלוטין (לאחר שקרסה עוד לפני כן תפיסת "שתי המדינות" על בסיס פרדיגמת סייקס־פיקו).

הדיבר העשירי. המערכת הפלשתינית שוב איחרה להגיע לרכבת. זהו מסמר נוסף בארון המאוויים הפלשתיניים. המערכת הזו מגיעה לשלב שבו תצטרך לקבל החלטות משמעותיות לגבי עתידה, ונראה כי קריסת משענת התמיכה הערבית עומדת להצטלב עם היום הפוליטי שיגיע בעקבות אחרון דור מנהיגות אש"ף/תוניס - אבו מאזן. בנסיבות אלה מותר לתהות, אולי באופטימיות, האם נפתחה הדרך לפרגמטיזם פלשתיני? 

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בנושא הסכסוך ובכיר לשעבר בשב"כ